אני סוגרת את המחנה הפרטי שלי
נועלת את השער הגדול
הוא עומד שקט לא נע.
אני מתחילה לצעוד בין יערות שחורים וקרים
מחפשת את האור הגדול שכולם מדברים עליו.
ניצוצות נזרקים עלי, בועטים לי בעיניים
השערות סומרות לי, לא ברור אם מהקור או מהבעתה.
אני יחפה, כואבות לי הרגליים. פצועות לי הרגליים.
המסע הזה רק התחיל וכבר הוא קשה לי
יש לי עוד שבעים שנה לצעוד ככה.
והרגליים שלי יהיו עדות שלי
על כל צעד שעשיתי,
על כל שעל שפסעתי בו,
על כל שמחה שמילאה את עורקיי,
וכל צעקה שהדהדה במרחב,
כל אהבה שניפצה בי משהו לרסיסים
כל אומץ שהיה לי להרכיב הכל מחדש.
כל חיי שיראתי אותם. |
