שקט כאן, לחש והחזיר מבטו לאופק.
היכן אני? לחש שוב.
"אמשיך לעקוב אחרי זרימת האויר והמים, לפעום לפי קצב הנהרות,
לנוע עם ונגד הזרימה, לחוש את פני המים והתהום, אותו אבנה
בזרועותי לשם הצורך לדעת גם את האור והחושך".

חזהו התמלא אויר בוקר קריר, עיניו התקווצו מעט ומבטו נעשה חד
יותר,
הוא השקיף על העמק.
מי נהרות התפתלו בחוזקה, השקו החיים.
צמחיה פראית פרצה מכל עבר, שלחה חלקה לאויר ויצרה תחושה הסחפה
מוחו להנאה שלמה, הוא חייך חיוך רחב ומלא חושניות.
יפה כאן, חשב, האין זה אני?

למרות היותה מתבוננת מהצד, לא נראה בעיניה אושר ולא כאב,
כנפיים לבנות נפרשו בעוצמה, היא הביטה אליו מתרחק במהירות.
עמוק בגרונה הרגישה את הדחף לבכות והוא... מרחוק הוא נראה נספג
על ידי כוחו המסתורי של הטבע, נעלם במרחקי השמים.
רק עץ בן אלף שנה גרם לה להיזכר שהוא רק התקרב, עוד קצת.
היא לא ידעה את שמו, רק גזעים ענקיים נשאו אינספור עלים
ירוקים, גדולים וקטנים, פרחים ארוכים כחולים ואדומים התעופפו
לכל עבר, השמיעו כל עמוק ועמום, יחד עם הרוח. "הרוח תשאר
איתי", חשבה. ממשיכה להביט על העץ ומבטה כמבט עוברי.

"היכן מקומי?" לחשה.
"האין בתוכי?"
"אמשיך לנשום", שערה התפזר מהרוח המתחזקת ודרך כפות רגליה עבר
זרם איטי שהמשיך והתפתל לתוך רגליה, עבר בתוכם והתפצל לזרמים
שעברו דרך ביטנה וזרועותיה, בקצות האצבעות הרגישה את המרקם
העדין של החשמל הקוסמי שהיה שם אך עם זאת כלל לא היה, הוא זרם
סביב ליבה שעם כל פעימה שלח מערבולת של זרמים לתוך גופה,
כשהחלו הזרמים לעלות לצוורה מגרונה בקע צליל התפלאות עדין.
צליל שניגן מעצמו ולא הפסיק להישמע בפניה , רק היא יכלה לשמוע,
אך לא ידעה.

הוא יצא, צעד אחד קדימה.
בפעם הראשונה בחייו הוא הצליח להביט  אחורה, שם המשיך לישון
גופו הערום, מתמזג בשלמות עם הנוף, הציפור שעברה ליד נעלמה
ושוב הופיעה במקום אחר, הכל בתנועה הרמונית טבעית, פרחים
ארוכים אדומים וכחולים נסחפו לעברו עם ידה של הרוח, היה נדמה
כאילו אט אט יורדים לאדמה ושוב בתנופה קלה עולים יותר גבוה
לעברו. מרחוק נשמע צליל מוכר, צליל של הלילה המתקרב לעברו
במהירות, צליל של שינה וזיכרונות עברו, צליל ששמע כשצלל בתוך
הנהרות,
-"הצליל שלה!" הוא הבין.

הוא התבונן בגופו.
שחור עז על פניו, פני אבן. רק סביב עיניו לבן מסנוור, ושבילים
שבילים של דמעות ספוגות עמוק בתוכן.
אין מבט, אין הבעה, אין פנים.
לב שפועם חזק, ועיניים חומות בוהות בשמי הלילה.
לא אותו הלילה יותר.
בני אדם, כל אחד בצבעו, בנפשו, במוחו חושב והכל מחושב היה פעם
אחת, לא אותו הלילה היום.
נוהרים בכבישים להספיק להגיע הביתה, להתחבא מהגשם, מכולם,
מהצליל של העיר, מהטון של הלילה.
ילדים קופצים למים עמוקים, במים אפשר לבטוח בכולם, לחייך חיוך
מתוק של ילדים, לטבוע.

היא זו שעפה, התקבלה בחזרה לשמים, היא הציפור, פרסה כנפיים
לבנות בחוזקה, צעדה כמה צעדים ורגליה עזבו האדמה,
כך ישן ערום וסביבו תפוחים טריים מהעץ בן האלף שנה, דשה גבוה
מתעופף עם הרוח, ופני אבן. כל צליל של שירת ציפור תשרוט את
פניו, ויהיו שברים במאובן, רסיסי אבן לכל הכיוונים יתפזרו
ופניו יחשפו לאויר האדמה, לאור השמש.
ופניו פני אבן.