לפעמים נדמה לי שיום רביעי הוא יום חמישי
ואז אני חוזר תשוש מהעבודה הביתה, סוחט עוד קצת מהאנרגיות
שנותרו בספוג הזה שנקרא "אני" ומקדיש אותן לילדה ולאשה ולבית -
שבלעדיהן אני כמו שיר ללא מילים.
ואז אני מציץ בשעון הקיר, ופתאום השעה כבר 21:00.
ואז אני עוזב את הכל, אבל את הכל (אפילו את הילדה ואת האשה).
רץ למטבח ומארגן ערכת פיצוחים וקלמנטינות שהכנתי עוד יום קודם,
ובשארית כוחותיי מתיישב בספה הנוחה שבסלון.
פתאום אני נזכר ששכחתי להדליק את הטלוויזיה ולקחת את השלט.
ואז ממש גם אין לי בעיה לקום ולהדליק את המדורה השבטית הזאת,
דרך המכשיר ולא דרך השלט, להתיישב חזרה בספה הנוחה ובמגע קסם
קל, ללחוץ על הכפתור שמראה את הספרה 11.
אחרי חמישה ימים מלאים בפעילות אינטנסיבית, אני ממש נהנה לראות
את מכבי ת"א קורעת לגזרים את יריבותיה בטורניר ה"יורוליג"
בכדורסל.
ואז פתאום זה קורה. אני יושב פעור פה מול המסך. יד אחת מגבירה
את עוצמת הווליום של הטלוויזיה ויד שניה עדיין מחזיקה גרעין
שחור, הראשון שיצא מתוך קערה מלאה. אבל הפעם, להבדיל מימי
חמישי קודמים, אני לא מצליח לפצח אותו.
משהו קרה, משהו בהחלט קרה.
באיטיות מרגיזה אני מחזיר את הגרעין השחור למקום ממנו בא,
ומניח, בערך באותו קצב, את השלט על הספה.
במקום לראות עשרה אנשים אנרגטיים ותחרותיים שנלחמים בטירוף אחד
בשני בשביל לנצח, אני רואה מהדורת חדשות!
פאקינג תוכנית חדשות מעצבנת!
"כוס אמק, חתיכת חרא", ועוד כהנה וכהנה פניני לשון פיוטיות
משוגרות מפי אל עבר המגישים המשעממים, תוך כדי שאני מועך את
הקלמנטינות שמתיזות עליי טיפות מיץ עסיסיות ומגרות.
אני נאנח ארוכות. אין כדורסל, אין מכבי, אין קלמנטינות ואין
יום חמישי.
בן אדם, היום יום רביעי.
י-אללה, איזה יאוש.
ואז אני שומע קול צחוק מתוק ומוכר. אני מסיט את ראשי מעט הצידה
ומבחין באשתי היקרה ובילדתי המדהימה עומדות עם חיוך ענק.
"אבא. את רוצה מסו?" שואלת הילדה במבטא מקסים של ילדה בת שנה
וחצי, שמתכוונת לשאול: "אתה רוצה משהו?".
ואז, כבמגע קסם קל, אני שוכח מהכל וה"ספוג" המותש הזה, שנקרא
"אני", קם במלוא המרץ מהספה הנוחה ומקבל חיבוק ארוך והמון
נשיקות משתי המילים הנפלאות האלה שמהוות את היסוד למנגינת
חיי.
ואז, ורק אז, מגיע יום חמישי.
איזה כיף.