גרדתי באיטיות מאחורי האוזן. זה היה סופו של יום ארוך מדי, וכל
מה שרציתי לעשות היה ללכת לישון. אבל  זה היה כרגע בלתי אפשרי.
מצצתי באיטיות קצה של עיפרון מכני סגלגל ומשכתי מספר קווים על
הנייר הלח. סוויד ניגנו ברקע. הם כנראה צודקים. אנחנו באמת רק
זבל. במיוחד דמי. היא עבדה קומה מעלי, במחלקת חשבונות. שם הם
עושים את כל החישובים המשעממים של כמה הרווחנו החודש וכמה
הוצאנו ומה הזרם והמניות וכל החרא המתמטי הזה. התפקיד שלי היה
לעצב. החודש העבידו אותנו שעות נוספות, בגלל הטרנד החדש הזה.
איום פשוט. ממעצבת בגדי יום יום שנלבשו ע"י חצי מהמדינה, עברתי
לעצב פיז'מות וכותנות לילה. אומרים שהחבר'ה במחלקת אביזרים הכי
אומללים. מתיקי צד וכובעים מתוחכמים הם עברו לעצב ארונות
קבורה. וגם מצבות אם אני לא טועה. מה אנשים לא יעשו בשביל
להיות מגניב. מאז שג'וליה רוברטס ומדונה הקשישות נפטרו מסתבר
שזה נהפך לאופנה. מוות. הן החליטו שכבר אחרי שהפנים שלהן
הושחטו ללא הכר מכל מתיחות הפנים  שהן היו צריכות לעבור בשביל
לשמור מראה צעיר נמאס להן. ההחלטה הייתה לעבור מקיצוניות אחת
לשניה. מנעורים ויופי סינטטי בלתי מתכלה הן עברו לסוף. הסוף
שממנו אין חזרה. הן קנו את סמי המוות בבית מרקחת קטן שעכשיו
זוכה לפופלריות.זה ממש עצוב. נשים בריאות לגמרי צועדות לבית
מרקחת בשביל למות.נדמה לי שאני היחידה פה ששמרה איזה סוג של
שפיות. אבל בהתחשב בעובדה שאני מעצבת בגדים למתים בשתיים בלילה
אני מטילה ספק גדול בשפיות שלי.


                   

אמא שלי, בתור עורכת האופנה בווג , חייבת לשמור על אופנתיות.
ככה זה היה תמיד וככה זה תמיד יהיה. היא רוצה שגם אני אהיה
אופנתית ועכשווית. היא קנתה סמי מוות מבית מרקחת קטן בשם "מוות
קל- סמי מוות יוקרתיים". מתחת לאותיות הגדולות היה כתוב בקטן
יותר-" למות בשיק. למות צעיר. להשאר צעיר לנצח". פעם החברה שלי
הייתה אופנתית. היה רטרו גדול לשנות התשעים , האופנה הישנה
ההיא של הסקייטבורד והג'ינס הקרועים. הג'ינסים של היום לא
מסוגלים להקרע.  הם עשויים מבד סינטטי בלתי מתכלה חסין אש ועש.
אין לזה סיכוי להקרע. אבל משהו אחד נשאר מאז שנות התשעים הבלתי
נשכחות (לא שהייתי קיימת אז, שלא לדבר על להיות  לזכור את זה)
, הנעורים זכו לכבוד עילאי. אפילו עכשיו, כשהטירוף הזה משתולל
בארץ, האנשים רוצים למות צעירים, למות יפים, לקטוע את חייהם
בעודם פורחים, הם פשוט לא מחכים לנבילה. אמא שלי, הולכת להקריב
את עצמה למען שיגעון חולף, וכפי שנראה היא רוצה גם להקריב
אותי, כמו עז תמימה על מזבח האופנה. אוי, היא חזרה. מצטערת, יש
לי פגישה עם מלאך המוות, אין זמן להפרדות, אין זמן לדמעות, אין
זמן להרהר במה שאנחנו זורקים לאשפה, לפח הזבל של אלוהים.


                   

בחיי שאני לא מבין מה קורה פה בזמן האחרון. בני האדם, במקום
לבקש משהו שישאיר אותם חיים ובריאים, הולכים ומזמינים את המוות
של עצמם.מטומטמים. אנחנו בכלל, מין מטומטם. שכל גדול, אבל לא
יודעים להפעיל אותו כשבאמת צריך. עובדה, ביל גייטס המנוח היה
גאון, אבל לא מספיק בשביל לשמור על קור רוח במצב כזה. אישתי
ז"ל הייתה אישה מאד יפה. עם שער שטני גולש על כתפיים רזות. היא
הייתה גם מוח גאוני.היא הייתה באותו צוות פיזיקאים שהצליח לתת
לאדם יכולת לנשום מתחת למים. ואני מה אני? עוד דוקטור פרופסור
לזיוני שכל במוזיאון הפרהיסטורי. למה שהיא תקשיב לי? למה שהיא
תתחשב בזוטר כמוני שקרע את נשמתו לחלקים קטנטנים ברגע שהיא
מתה. אני דרשתי לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בשמים. שם
מחשבותיה טיילו בחייה, והיא רצתה שגופה פעם אחת יתחבר
למחשבותיה. ככה היא אמרה לי שניות לפני שבלעה את השיקוי. באמצע
היא התחרטה. היא קלטה איזו טעות היא עושה, וניסתה להקיא את הסם
החוצה, אבל שום דבר לא עזר, הלב חדל לפעום ורק המחשבות פיעמו
בה כמה שניות אחרי. הייתי שבור. אני עדיין שבור. רק היום אני
קולט מה קורה פה. אנחנו התחלנו במסע לא מודע לטהר את כדור הארץ
מבני אדם. ככה אנחנו ניכחדים, בגלל שתי בלונדניות. והכאב אוכל
אותי מבפנים. נשארתי בודד. כך שגם מי שלא נסחף בקלות, ימות
בקרוב מבדידות ושיברון לב, יותר מדי שכל ופחות מדי חברה. הדבר
היחיד שאני יכול לעשות זה לחכות. אני על תהום. אוחז בענף
שברירי. ענף שברירי בשם שפיות. לדעתי, גם הוא ישבר בקרוב.