היו היה פעם, בארץ אין שם, ג'ירף צעיר ויפה, בעל קול עמוק
ונעים. הג'ירף טייל לו בשמחה ובנחת במרחבי הסוואנה וחצה אותה
לרחבה ולארכה. זאת אומרת עד הנהר הגדול גואדלכביר, אותו לא יכל
לחצות בשחייה.

מדי שבוע היה מגיע הג'ירף עד גדת הנהר ומסתכל ארוכות באנטילופה
שהייתה בגדה השניה. האנטילופה הייתה דקה וקלת רגליים וגוון
הכתמים שעל גופה גרם לו התרגשות רבה. כל כך רצה לעבור את הנהר
- אך לא יכל.

וכך החל הג'ירף לשיר לאנטילופה סרנדות - הלא אלו הם שירי אהבה
יפים ומלאי רגש, כפי ששרים הבחורים לפעמים ברחובותינו.
כל שבוע ראה הג'ירף את האנטילופה בגדה השנייה ושר לה על החיים
בסוואנה, על עצמו ועל אהבתו הרבה.

כך עברו הימים, השבועות והחדשים והג'ירף שלא יכל לפגוש את
אהובתו מקרוב, החל להיות עצוב. עבר הקיץ והחורף גם ועת התקרב
האביב היה רץ הג'ירף, כהרגלו כל שבוע, אל גדת הנהר.

אולם ביום בהיר אחד האנטילופה לא הגיעה. לא ידע הג'ירף מה
לעשות עם עצמו מרב צער, קפץ וצעק והתרגש ובכה, אך כלום לא
עזר.

מאותו יום האנטילופה לא הגיעה יותר אל שפת הנהר. הג'ירף העצוב
הרגיש כה בודד ומסכן והוא נדר נדר כי לעולם לא ישיר עוד סרנדות
ושירי אהבה.
כי זה יותר מדי כואב להתאהב.

ולכן עד ימינו הג'ירפים לא יכולים להשמיע שום צליל מגרונם
הארוך, כי אם אין שירי אהבה - כל יתר המלים לא מועילות בחיים.