"אני נאמנה לבעלי"

"לא בגדתי בחברה שלי"

באופן טבעי, אנחנו נוטים להגדיר את הנאמנות ביחס לזולתנו.

פעמים רבות קיים פער בתפישת הנאמנות בין בן זוגנו, לבין תפישת
הנאמנות שלנו. פער זה נובע מהבדלים בהשקפת העולם, בנסיון,
באישיות ועוד. כאשר מדובר במקרה ספציפי, פעמים רבות יש גם פער
ברמת המידע.

נניח לרגע כי בת זוגנו, במהלך נסיעת עבודה לחו"ל, אירחה בחדרה
עמית לעבודה. הם יצאו לאחר פגישה לשתות משהו, כמקובל. הוא
הרגיש לא טוב והם הלכו לבית המלון שלה שהיה קרוב, שם הוא נרדם.
רבים ירגישו נבגדים במקרה זה, גם אם בת הזוג תאמר כי לא קרה
דבר.

דוגמא זו ממחישה את פערי המידע בין שני בני הזוג - שכן בת הזוג
מכירה את העמית לעבודה, את הרגלי השתיה שלו, את התרבות במקום
בו היא ביקרה ואת מאורעות אותו הלילה.  לעומתה, אנחנו יכולים
להסתמך רק על תחושת בטן ועל הנורמה, שלא ראוי לאישה נשואה
להלין גברים בחדרה.

מקרה אחר - היה ונפגוש בבחור מעברנו, שיש לנו איתו עניין בלתי
סגור. ברי לנו כי יש רצון לסגור את שהיה ביננו וכי לא יהיה
לענין המשך או השלכות מעבר לכך. האם לא נכון להיות איתו ולסגור
את המעגל? איך יקבל את הדבר בן זוגנו? ברור כי יכולה להיות כאן
פגיעה בנאמנות בבן זוגנו. מה עם הנאמנות לעצמנו?

שורש הבעיה הוא הקונפליקט בין הנאמנות שלנו לבן זוגנו לבין
הנאמנות שלנו לעצמנו. בעצם תפישתנו את הנאמנות לבן הזוג, אנחנו
יוצרים בהכרח עימות מול הנאמנות לעצמנו. כך, אנו מציבים את
עצמנו מול בן-זוגנו, בעת שהיינו רוצים לעמוד באותו הצד.

פתרון אפשרי הוא להעביר את מרכז הכובד מהאנשים, אל מערכת
היחסים. כלומר, במקום מודל של נאמנות לבן הזוג, נאמנות למערכת
היחסים, לזוגיות.

חשוב לשים לב כי השינוי אינו רק סמנטי. בעוד כל אחד מבני הזוג
הינו ישות עצמאית, בעל דעה בלתי תלויה המשתנה מעת לעת, לזוגיות
אין כל דעה משלה. הגדרת הנאמנות של הזוגיות חייבת לבוא, אם כך,
מתוך דיאלוג מתמיד בין שני בני הזוג, תהליך הטומן בחובו
יתרונות רבים.

עצם קיום דיון פתוח על הנאמנות בתוך מערכת היחסים, מאפשר לנו
לבחון את עצמנו בנושא רגיש זה וללמוד על בן זוגנו. הדיון על
הגדרת הנאמנות גם מקטין את הפערים בתפישות. מפליא לגלות כי
במקרים רבים אנחנו מגבילים את עצמנו, למען בן זוגנו לכאורה,
בעת שבן הזוג אינו דורש מגבלות חמורות כל כך. מצב זה, בו אחד
מבני הזוג מוותר, בעוד בן זוגו אינו נהנה מהויתור ובעצם אינו
מודע לו כלל, הינו מצב לא רצוי.

בעצם הדיון על הגדרת הנאמנות במסגרת מערכת היחסים, ניתנת לנו
ההזדמנות להחליף תפישות המושתתות על נורמות כלליות, בהסכם אישי
התפור למידותינו. קל יותר לעמוד בהסכם כזה מאשר לנסות ולחיות
לפי נורמות כלליות, שלרוב מכוונות למכנה המשותף הרחב ביותר. גם
תחושת האחריות האישית גדלה כאשר אנחנו מעורבים באופן פעיל
בהגדרת הנאמנות.

הדיון על הגדרת הנאמנות אינו דיון חד-פעמי. עם הזמן, יש לשוב
ולרענן את ההבנות, בהתאם לנסיבות. אנחנו משתנים וכך גם בן
זוגנו. לשם דוגמא, גם אם מוסכם ביננו כי אין בעיה שנצא עם חבר
לרקוד עד השעות הקטנות, במידה ובן זוגנו שרוי בתקופה לא טובה
וביטחונו העצמי בשפל, הוא עלול לחוש נבגד. לא נעים לגלות
בדיעבד כי פגענו במערכת היחסים, למרות שפעלנו בהתאם למה שחשבנו
שמוסכם גם על בן זוגנו. הדיון המחודש, גם אם אינו משנה דבר
בהגדרת הנאמנות, תורם לתקשורת ולאמון ההדדי.

חשוב לציין כי אין הגדרה אחת נכונה לנאמנות. יש זוגות השוללים
כל קשר בין כל אחד מבני הזוג ובני המין הנגדי לו ולעומתם,
זוגות המאפשרים לבני הזוג חופש בקשריהם מחוץ למסגרת הזוגית. כל
זוג יכול וצריך להגדיר את הנאמנות באופן המתאים לו, תוך דו-שיח
מתמשך.