והוא אמר לי להתקרב, וניגשתי באיטיות, מהססת על כל צעד שרגליי
עשו.
והוא הושיט לי את ידו וחיכה שגם אני, כמוהו, אושיט את ידי
אליו.
וחיכיתי, כי אולי לא רציתי, אולי לא הייתי בטוחה.
והוא הביט בי כך בשקט מגשש אחר שתי ידיי, אוחז בחוזקה ולא
עוזב.
"לעולם לא אעזבך" הוא לוחש באוזני "לעולם אשאר לצידך".
ובעיניי שוב הדמעה, מגששת לאיטה, ומסרבת להביט בפניו,
וידיו אוחזות בי, עדיין בחוזקה,
ולא נותנת לדמעה לצאת.
וכואבת,
עדיין עמוק בפנים
ואוהבת,
ועדיין אוהבת.
ומביטה בו, בפעם המאה,
ומראה לו,
מה זו אהבה
ואומרת בקול שקט ונוגה
"אני יודעת שתעזוב, כי יבוא היום בו תישבר, וגם אותי לא תוכל
לסבול יותר".
והוא חושב על המילים,
רואה אותו מנסה להבין את פשר המילים
והוא יוצא מן המיטה
מביט בי ישנה
ולמרות הכל
עוזב. |