הכל התחיל כשנולדה. האירוע התרחש לפני זמן רב-לא-רב, באזור
מוכר-לא-מוכר, להורים רגילים-לא-רגילים. בעצם, הסיפור שאותו
ארצה לספר, התחיל כשהייתה ילדה קטנה-לא-קטנה, אבל על מנת
להבינו, צריך לספר מההתחלה-התחלה.
תמיד ידעו שחבוי בה פוטנציאל ממומש-לא-ממומש, אבל בקטנותה עוד
לא ידעו בדיוק להגדיר מהו. כשבאו חברים-לא-חברים לבית הוריה
לאיזה יום-הולדת או חג, כולם הבינו. ראו אותה, דיברו איתה
וידעו: יש משהו בילדה הזאת, תהיה משהו אמיתי כשתגדל.
תחילה, חשבו אולי תהיה איזו רופאה מומחית לאונקולוגיה,
קרדיולוגיה או בכלל פסיכולוגיה. לאחר מכן, תיארו אותה כמרצה
באוניברסיטה לפיזיקה גרעינית, ספרות השוואתית, דרמה יצירתית או
הנדסה גנטית. משם, זה עבר למתרגמת, משוררת, לשונאית וטכנאית.
המון פוטנציאל, המון אפשרויות, המון תוכניות, תקוות וכוונות
טובות. על הכל, דובר כשהייתה בת ארבע בלבד. אולי, ככה זה
הורים. חושבים שהילדים שלהם גאוני-המאה, ומקווים שיהיו
מוצלחים, עשירים, מאושרים. אבל בילדה הזו היה משהו מיוחד,
אמיתי, אחר, שעוד לא נראה אצל אף ילד בעל פוטנציאל.
כבר בגיל חמש, שלחו אותה לאיזה "מחנה לילדים עם פוטנציאל שטרם
ניתן להגדירו". במחנה, התחילה הקטנה ללמוד פסנתר ובלט, האזינה
לקונצרטים, ראתה אופרות והצגות, למדה וטרינריה, לשון, טכנאות
ואומנות, קראה ספרים שבכלל מיועדים לילדים בני שבע, אך הפעילות
שמצאה חן בעיני הפוטנציאלית הצעירה, היתה קורס מיוחד במינו:
"ידיעה בסיסית בתעופה". הקורס המהולל נוהל בידי גדולי הטייסים,
מרחפים, דואים, מעופפים ושאר בעלי כנף שנישאו ברוח ונחתו,
במטרה עיקרית ואחת ויחידה: איתור פוטנציאל בתעופה וניצולו
לעזרת האנושות. הקטנה עוד לא היתה מסוגלת להבין איך בדיוק אפשר
לעזור לאנושות, אך ידעה שלעוף היא אוהבת מאוד.
ניגנה-לא-ניגנה על פסנתר, רקדה-לא-רקדה בלט, ראתה-לא-ראתה
הצגות ואופרות, כתבה-לא-כתבה לה יומן או סיפור, אבל ידעה-ידעה
היא לעוף. ההורים שלה אהבו-לא אהבו את הרעיון. הם נוכחו לדעת
שבתם הקטנה עושה-לא-עושה הכל, אבל הקורס הכי פחות מקדם, או
משתלם לטעמם, היה דווקא התחום האהוב עליה ביותר- תעופה. הרי מה
תהיה? מעופפת? מרחפת, מתנפנפת? חלומם של הוריה, בדומה להורים
רבים, הוא שלבסוף תהיה בתם לכל הפחות איזה גאון שישנה את
העולם, אלא שלא היה להם ברור כיצד תשיג זאת באמצעות הרחיפה.
בניגוד להוריה, הקטנה ידעה, והשתדלה מאוד להצליח בקורסים
שאליהם נשלחה.
אמנם, לא היתה מהתלמידות המבריקות בשעורי התעופה, אבל ידעה
היטב שזהו התחום שלה. או לפחות, שיש לה פוטנציאל. היא גם ידעה
שהסובבים אותה מצפים שתהיה מוצלחת ותממש את הפוטנציאל הטמון
בה. כששאלו אותה מה היא רוצה להיות כשתגדל, הם ציפו "לטייסת"
למשל, ולא "מעופפת". לכן, מעט אכזבה את הוריה וחבריה, שלא עמדה
בציפיותיהם.
כשהתבגרה קצת, וביצועי התעופה שלה השתפרו, הכל ידעו שזהו תחום
ההתמחות שלה. לפעמים, באמצע שעור היסטוריה בבית הספר, היתה
מתעופפת לה בחדר, זאת, על פי דבריה "על מנת לזכות בפרספקטיבה
היסטורית רחבה ממבט ציפור". הילדים היו מופתעים, המורה נבהלה
ושלחה אותה הביתה להירגע. באמצע הכנת שעורי הבית, היתה מתעופפת
גם כן. ההורים כעסו, וריתקו אותה לשבוע בחדרה הצר. לא נותר לה
אלא לרחף מקיר אל קיר ולצפות מן התקרה בטלה-נובלות איטלקיות.
מרוב שאהבה כל- כך לעוף, היתה מוותרת על עיסוקים אחרים
וחשובים, לטובת התעופה. לדוגמה, פעם אחת, כשחצתה את הכביש,
התעופפה לה בפתאומיות. נהג אחד כל כך נבהל, שאיבד שליטה על
ההגה וכמעט דרס איזו זקנה עם סלים שהתהלכה על המדרכה.
בהגיעה לגיל הנעורים, התעופה היתה כבר כל כך בנשמה שלה, שלא
היתה יכולה להתרכז יותר בלימודים והיתה חייבת להמריא ולדאות
ללא הרף. בשעורים בבית הספר הביטה מבעד לחלון וראתה את העננים,
השמים, השמש, החופש. אז, הבינה שתמשיך בתחביב הזה שלה, לעולמי
עד.
כשסיימה את לימודיה, נשלח לביתה מכתב מ"ההתאחדות העולמית של
המעופפים הפוטנציאליים" (Global United Potential Fliers) ובו
כתוב: "לגברת הפוטנציאלית שלום, אנו נרגשים לבשר לך שהתקבלת
לעתודת האגודה. טוסי כהרף עין למשרדנו באזורך, לאחר מועד
שחרורך מצה"ל, ונשמח להדריך אותך בנושאי תעסוקה והתמחות
בנושא..." אירוע זה נחרט עמוק בזיכרונה ונחשב לאבן-דרך בחייה.
באותו רגע חשה כשחקנית הזוכה בפרס על משחקה, דבר שאותו אהבה
בכל ליבה ומעודה, כמעט כמו ריחוף קל לחילוץ עצמות אחר שנת
צהרים.
כשהשתחררה מהצבא, טסה, כאמור וכהרף עין למשרדי האגודה, (קומה
22, ללא מעלית) שם ייעצו לה להתמחות בנשיאה - תעופתית. המקצוע
דורש אמינות מצד הפוטנציאלית, כוח פיזי, מאחר ומדובר בנשיאה,
אהבת הזולת, רצון לעזור ונכונות לשפר את העניינים (היגעים)
באופן כללי. הרצון והאהבה לעזרה לזולת היא הדרישה החשובה
ביותר, מאחר והתפקיד דורש נשיאת בעיותיהם של אנשים במצוקה.
כלומר, כאלה שלא יכולים לשאת עוד. המקצוע מיוחד במינו ומאפשר
התקדמות לתפקידים גבוהים יותר, כמו פיקוד או קצונה באותו
התחום. מאחר והיא האשה הראשונה שפועלת בתחום (החדש היחסית ועל
כן בלתי מוכר), הרגישה תחושת שליחות עמוקה, שכמעט וגברה על
תחושת האכזבה של הוריה והסובבים אותה.
כשהוריה שמעו על הרעיון, החמיצו פרצוף: "לעזור לאנשים לסחוב את
הצרות שלהם? מה זה ייתן לך? מה תוכלי לעשות עם זה כשתהיי
מבוגרת יותר?" והיא הסבירה להם. באריכות. הרי היא היחידה
שנמצאה מסוגלת לעוף באזור שלה, ולא זו בלבד, זהו התפקיד שרצתה
כל חייה. ובנוסף, היא היחידה שמסכימה לנצל את היכולת שלה לטובת
הציבור הזקוק נואשות למישהו שיסחוב לו את הצרות. ההורים
השתכנעו, אמנם בלב ולב, ואפילו התלהבו מהעובדה שהבת שלהם
מיוחדת בעיסוקה ואין לה מתחרים בכל העולם.
הפוטנציאלית-בדרך-למימוש החלה לפרסם את שירותיה
הקונבנציונאליים-לא-קונבנציונאליים בדפי זהב ובאינטרנט
(www.gupf.com/uf.html): "צריך עזרה? לא יכול לשאת עוד? שירותי
תעופה ונשיאה..." "צריכה לדבר? לא יכולה לסחוב יותר? כבד לך?
שירותי תעופה ונשיאה..." הפרסום עזר. היא נכחה לראות שהציבור
הרחב באמת זקוק לשירותי הנשיאה-תעופה שלה.
ואז, החל מטר טלפונים, דואר אלקטרוני ומכתבים רשומים. הטלפון
הראשון שקיבלה, היה מאלמנה טריה-לא-טריה שרצתה לדבר עם מישהו
שבאמת יכול לעזור לה ולסייע לה רגשית. הבודדה הגיעה לסף יכולת
ההתמודדות שלה והיתה צריכה מישהו שיחלוק אתה את משקל הבעיות.
המעופפת טסה אליה במהירות הקול, מתוקף תפקידה כבעלת הזיכיון
הבלעדית למזרח-התיכון. עברה המעופפת בין עננים, בניינים ושמש,
דרכים נטולות רמזורים, פקקים ושעות עומס. הציפורים שנתגלו לה
בדרך היו חביבות מאוד. התרגשה מאוד הצעירה, לקראת פגישתה עם
הנתמכת הראשונה.
בהגיעה לבית הנתמכת, הוצע לה כוס קפה עם עוגיות, וכך התחיל
הטיפול. התברר שהאלמנה לבד. ילדיה גדולים. חיה בבית רחב-ידיים
עם זיכרונות כבדים במיוחד, על תאונה קשה שהותירה עול כבד על
כתפיה החלשות. האלמנה בכתה שלולית, והצעירה הפוטנציאלית החלה
במלאכתה. נשמה עמוק, וסחבה על גבה חלק מסבלה של האלמנה. עם תום
הטיפול נראתה לה האלמנה כה שלווה ורגועה, עד שנדמה היה
לפוטנציאלית שחיוך מזערי נמתח על פניה. בהרגשת סיפוק והקלה,
חזרה המעופפת לביתה בציפייה דרוכה לנתמך הבא.
הטלפון לא אחר לבוא. הפעם מצעיר בעל נטיות אובדניות. המעופפת
טסה כברת-דרך לשכונה אמידה באזור גוש-דן. נחתה על חלון
הפנטהאוס והקישה על השמשה. את החלון פתחה אשה מבוגרת, זועפת,
ששאלה אם הצעירה באה להשקות את העציצים. הצעירה הסבירה ש"הגיעה
על מנת לתת שעורי עזר מטעם בית-הספר" (סילפה את האמת מאחר
והשירות והמידע הנמסר בשיחות, דיסקרטיים). נכנסה לביתו של
הצעיר, וראתה לפניה בן-עשרה, לא מסורק, לא מגולח, כחוש, חוור
וחסר הבעה. התיישבה לידו ואמרה לו שהיא כאן והכל בסדר עכשיו.
בכובד-ראש, לקחה מהצעיר משקל עודף מהמשקל המקובל לנשיאה על
גבה. בטור ההערות בדו"ח המשא, כתבה הצעירה כי "מאחר וזהו בחור
צעיר, הרי שעליו "לשמוח במקום לשבת בעצבות, ומצאה לנכון להקל
עליו יותר מהמקובל היום". כמו כן, הציעה ש "על הנער להתגלח,
להסתרק" והמליצה על "מי פנים לטיפול בפצעי בגרות." הצעיר הודה
לה ואמר שמעשיה הם מלאכת קודש.
עוד מקרה של הסתייעות בשירותיה של הפוטנציאלית, היה זה של זקן,
בא בימים שילדיו זרקוהו לבית-אבות וכבר לא מדברים אתו יותר. גם
את בעיותיו לקחה עמה על הגב, וכך הפכה תרח זקן ונרגן לישיש
מאושר ולקוח מרוצה. על אותם המקרים שהוזכרו, קיבלה הצעירה צל"ש
מיו"ר האגודה וזכתה לכבוד גדול בקרב שלוחות האגודה בארץ
ובעולם. כך התעופפה בדרכים-לא-דרכים כדי לעזור, ברחבי הארץ
ובכל העולם. מרוב פניות, נאלצה להעסיק מזכירה פרטית (סטאג'רית
בתחום הנשיאה התעופתית) שתענה לטלפונים הרבים, ושכרה משרד
במרכז תל-אביב.
הצליחה הצעירה בתחום הנשיאה התעופתית והיתה מרוצה ומסופקת.
הכירו אותה במקומות שונים בעולם ובחברות לתעופה ודואר. כתבו
עליה רבות בעיתונים ושיבחו אותה על יכולת הנשיאה שלה, שלא
להזכיר את ביצועיה המושלמים בהמראה, נסיקה, טיסה בכל מזג אויר,
דאיה ונחיתה בשטחים קשים. התקשורת שבחה אותה, הוריה, שנתרצו
סוף סוף, ציפו עתה מבתם להיות הכי טובה, ולעשות את עבודתה
באופן הכי יעיל ולעזור לכמה שיותר אנשים. המעופפת השתדלה לעמוד
בצפיות הוריה.
אולם הזמן החל לתת את אותותיו, והיא החלה לגלות סימני עייפות.
הבקשות לעזרה התרבו, והעייפות גברה. במקום מזכירה אחת, העסיקה
שתיים. לפעמים, בימים עמוסים, הן נדרשו למלא את מקומה של
המעסיקה שלהן וגם הן התעייפו. היא נתקפה בבעיות-גב חריפות.
הרופאים המליצו לה להפסיק לעבוד, אך היא לא שמעה לעצתם. ההנאה
הצרופה והסיפוק שהפיקה מעבודתה המאתגרת, מנעו ממנה להפסיק. כך
התמכרה לעבודתה (ובלעז, וורקוהוליק). במשך הזמן, אובחנה אצלה
פריצת-דיסק, דלקת בחוליה החמישית ועקמת. כך שלבסוף, בצער רב,
החליטה להפסיק לאלתר את עיסוקה ולצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל
שלושים וחמש בלבד.
כשם שהתאכזבו הסובבים מבחירתה בתחילת הדרך, כך התאכזבו גם
מפרישתה המוקדמת. למרות הצלחתה העולמית המסחררת, וקבלת עיטורי
כבוד ממיני ראשי-עיריות-ממשלות-אגודות, לא הצליחה הצעירה לעמוד
בצפיות. העובדה שלא מרוצים ממנה דיכאה אותה עד מאוד. לעיתים
בביתה, היתה רק מנסה, ולו פעם אחת, להתעופף. רק קצת, רק כדי
להיזכר. היא הרגישה כמו ציפור בלי כנף. מטוס בלי מנוע, אדם בלי
תחושה.
המעופפת לשעבר, לאחר שנים של טיפולים פסיכולוגיים במכוני תעופה
בינלאומיים, נישאה לטייס בחברת Fedex העולמית, ולהם לא היו
ילדים (בהמלצת הרופא, מפאת בעיות הגב של הצעירה). בעבודתה היא
לא המשיכה, למרות רצונה העז. מוגבלותה הגופנית מעולם לא אפשרה
לה, ולכן נכנסה לדכאון עמוק שממנו היה קשה לה לצאת.
סיפורה של הצעירה המעופפת הסתיים באופן טראגי, הדומה לסופה של
הסופרת וירג'יניה וולף: בבוקר בהיר של מחשבות, הכניסה
הפוטנציאלית אבנים כבדות לכיסיה ועפה (בקושי) מעל נהר הירקון.
כנראה שהאבנים כבר היו כבדות מנשוא...

מוקדש למעופפת הפוטנציאלית ז"ל