פרק ראשון - על חלון, צבעים וצעקות מחרישות אוזניים

"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!
הציפור! הציפור!
היא ירוקה!"
איזה בוקר. ככה נעים לפתוח את הבוקר, לפתוח את הגרון בבוקר
שנפתח. רק להציץ מהחלון ולצעוק של הדבר הנחמד הראשון שאתה
רואה, ככה אני חושב לפחות. בין כה וכה, הדבר היחיד שרואים מהתא
שלי שהוא לא לבן זה מה שרואים בחלון. ולצעוק:
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! הקיר! הקיר!
הוא לבן!" זה קצת חוזר על עצמו. באותו בוקר, זאת הייתה ציפור
ירוקה, או איזה תוכי, לא משנה. דבר יותר חשוב שקרה באותו יום
היה שקיבלתי שותף חדש לחדר, מה שמעניין זה שלא היה לו גוף משלו
אז הוא נכנס לשלי. הוא קרא לעצמו יהושפט, לי הוא קרא אריק, כמו
כולם.
יהושפט היה מאד משעמם, לא כמו רוני, השותפה הקודמת שלי, היא
הייתה בת,  למרות שהיא הייתה בגוף של בן (יחד איתי). רוני ואני
נהנינו ביחד, היה לנו על מה לדבר, יהושפט... הוא שותק. זה כל
מה שאני יודע עליו מ 5 ימי ההכרות שלנו. הוא פשוט לא אמר כלום
חוץ מ: "אריק?" ואז: "כלום" כל הימים האלה. בבוקר הראשון הוא
לא צעק: " אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה!
השמיים! השמיים! הם כחולים!" יחד איתי. גם בבוקר השני הוא לא
צעק על העלים הירוקים של העץ, ביום השלישי על הדביבון האפור -
הוא לא צעק, אתמול על החלום שלי שהוא ורוד והיום בבוקר על ענן
הלבן הוא גם לא צעק. מתרגלים לשקט... לאט. למרות שלא כל כך שקט
לי, הצעקות של המשוגעים האחרים ושלי מפרות טיפה את הדממה.
לפעמים, שאני מנסה להכאיב לעצמי, שאני מטיח את הראש בקיר
המרופד, זה לא עובד, וחבל. אלו הרגעים היחידים שאני שם לב
שיהושפט חי, אני מרגיש אותו מגחך ללא קול, הוא נהנה שאני מטיח
את הראש שלנו בקיר.
בלילה שאני ישן, אני חושב על רוני, אני סמוך ובטוח, שאם היה לה
גוף מלה, גוף של אישה משלה, היה בינינו רומן סוער, אחרי  הכל
היינו נפשות תאומות. למעשה, גם אם היה לה גוף של גבר, בטח היה
מתפתח רומן. היא הייתה מושלמת, היא הייתה מעניינת, היא הייתה
חכמה ונחמדה, חמה ואוהבת. אני זוכר את היום שהיא עזבה, היא
אמרה: "שמע, אל תיקח את זה אישית, אני נהנת להיות איתך, אבל
צפוף כאן". חשוב לציין, רוני מאד אהבה שלושה דברים: הראשון,
היא אהבה אותי. השני: היא אהבה לצעוק:
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! המשהו!
המשהו! הוא בצבע כל שהוא!" על הבוקר והשלישי: היא אהבה ששרתי
לה: "רוני... אל תלכי, השמש לא תזרח עלי שאת לא לידי". לצערי
היא לא ממש הפנימה את הרעיון של השיר. מצחיק, השמש עדיין זורחת
עלי, רק ביום שלפני שיהושפט הגיע, על הבוקר פתחתי בצעקה על
השמש הצהובה:
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! השמש! השמש!
היא צהובה!". יותר מצחיק שדווקא באותו יום היו עננים. אני חושב
שמחר אני אצעק דווקא על הקיר הלבן, אולי זה יעורר את יהושפט.

פרק שני - דיונים
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! הקיר! הקיר!
הוא לבן!" זה עזר, אני חושב שיהושפט מתרגל לבית החדש שלו, הוא
פיהק אתמול. צריך להבין כדי שאשיות לא דומיננטית תפהק, היא
צריכה להשתלט חלקית על הגוף, זה מראה על הסתגלות בריאה. החלטתי
שהגיע הזמן לעורר את היחסים. חשבתי לפתוח בשיחה על נושא מאד
מעניין, נושא שתמיד עניין, סיקרן, משך, וקרץ לי. ולהן הוא: אני
לא מבין את הצורך של אמן (בעיקר מוזיקאי) לסיים הופעה בכך שהוא
מודה לקהל. כלומר, הקהל הוא זה שאמור להודות לאמן על הופעה
טובה. ובכל זאת, האמן תמיד מוסיף "תודה רבה" בסופו של שיר. זה
כמעט עבד, יהושפט, שהתגלה לי כמלומד וחכם מאד, מיהר לתקן אותי:
"הוא למעשה מודה להם שבאו לשמוע אותו, אחר הכל, הם משלמים לו
אז למה שלא יודה להם? בזאת סגר יהושפט את הנושא. זה הזכיר לי
איזה לילה מאוחר אחד שבו אני ורוני דנו בנושא הכאוב של גלידת
וניל, אם הייתי צריך לתת שם לדיון שלי ושל רוני הייתי קורא לו:
"וניל???? מה? למה? מי?". אם הייתי צריך לתת שם לדיון של ושל
יהושפט בנושא התודה של האמן הייתי קורא לו "מה?... כבר נגמר?".
זכור לי, מימי השפויים משפט חכם שאמרו לי: "אתה יודע כמה דבר
חשוב לך רק אחרי שהוא חסר", אז כשהייתי שפוי היה נדמה לי
שהבנתי. עכשיו אני יודע שהבנתי בדיוק את הכוונה. למשוגע יש
יתרון אחד בולט: הדיונים.
משוגע יכול לדון עם עצמו, לפחות משוגע שסובל מפיצול אישיות.
אני נהנה לדון עם שותפי. העובדה שהם תמיד איתי יוצרת את היכולת
המיוחדת במינה לדון במשך ימים שלמים, כיוון שאין אנו צריכים
להיפרד, אין אנו צריכים להפסיק את הדיון באמצע, אפשר לקיים
דיון ארוך עד שכבר אין מה להגיד בנושא. מדהים שלא שכחתי את זה
כיוון שאת הדיונים שלי עם יהושפט אפשר לסכם בכתב גדול על פתקית
קטנה שמדביקים למקרר.

פרק שלישי - שלישיה (וכן, זה מקרי - זה לא בסיפור עם!)
אני ורוני דיברנו פעם על האפשרות שלצרף אישיות שלישית למערכת
היחסים. לשנינו לא היה ניסיון בנושא, שנינו חשבנו שזה יהיה
נחמד ושנינו הסכמנו לוותר על הרעיון לאחר דיון של שבוע לערך.
בשלושת הימים הראשונים ההרגשה הייתה חיובית, שנינו רצינו בכך
ושנינו חיכינו בקוצר רוח לאישיות שנוכל לתפוס לצרף לגוף שלנו,
בתום שלושת הימים לאחר שממאנה לבוא האישיות הזו, החלטנו לדון
בזה שוב, כעת היו הדעות חלוקות יותר, היא הייתה בעד ואני בעד
והיא נגד. לאחר יומיים נוספים קרה מקרה מעניין, אישיות נכנסה
לתאנו וחלה לרחף באוויר. כעת הדיון הפך להיות מרתון. במשך יום
שלם דנו בכך, לבסוף החלטנו שלא לצרף את האישיות השלישית. ביום
שאחרי, מיד אחרי ששנינו צעקנו ברון:
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! הענן! הענן!
הוא אפור!", החלטנו להישאר זוג, לתמיד. הסיבה הייתה, שנגמרו
לנו הנושאים לדיון תחת הנושא הראשי של שלישיה, אז הטלנו מטבע
ויצא ראש.
עכשיו, שיהושפט כאן, אולי צריך לפתוח את הדיון מחדש. מצד שני,
גם אם אני אנסה להחדיר את הנושא הזה לאחת השיחות הקצרות שלנו,
זה בוואדי יהיה דיון "מה?... כבר נגמר?". אני אעלה את הרעיון
ויהושפט יגיד משהו כמו: "אאא... לא!" ובזאת תיגמר השיחה. וכל
היה.

פרק רביעי - פגועים מנטלית
תמיד הרגיז אותי שאנשים קראו לי פגוע מנטלית. אני לא פגוע
מנטלית! אני משוגע!
אני אשמח להסביר את ההבדל, פגוע מנטלית זה שם מעליב לכל משוגע,
שכן שיגעון אינה מחלה אלא מתנה משמיים. לכן, אני ורוני המצאנו
מין סלוגן. הסלוגן מחולק לשני חלקים: המלל והתנועה של פרק כף
היד. המלל: פשוט, קצר וקולע. "אני משוגע, לא פגוע מנטלית!". בו
בזמן יש להחזיק את הידיים כך שכף היד פונה קדימה ופרקי כף היד
פונים אחד לכיוון השני במרחק 10 ס"מ בערך, כעת יש להזיז כל יד
למעלה ולמטה לסירוגין. למרות שמאז שנכנסו לבית המשוגעים אני
ורוני כמעט שלא השתמשנו הפעולה הזו.
החלטתי שזה יגרום ליהושפט להיפתח, למרות שזה חסר סיכוי -
החלטתי! ניסיתי ללמד אותו אבל הוא לא שיתף פעולה, זה היה כמו
ללמד את עצמי בלי שאני אשתף פעולה. הוא גם לא הבין מה הבעיה
בזה שיקראו לנו פגועים מנטלית, הוא אמר שזה מה שאנחנו וזהו.
כלומר, זה היה כך: "מה הבעיה? זה מה שאנחנו". יהושפט הוא לא
איש של מילים. אם יהושפט חושב שהוא פגוע מנטלית אז מקומו לא
איתי, הוא חייב ללכת ובקרוב! אני לא אוהב אותו ואנחנו לא
מסכימים על כלום. אני רוצה את רוני!!! אני רוצה שיסכימו איתי,
אני רוצה לשוחח שיחות ארוכות אני רוצה לשותף אחר! לצערי
השומרים של המחלקה שלי לא הבינו למה אני מתכוון, הם חזרו
והזכירו: "אאא... אריק... אין לך שותף... אאא... אתה לבד
בחדר". אז הבנתי שני דברים: הראשון, אני חושב בקול רם. השני,
השומרים האלה לא ממש מוסמכים לטפל במשוגעים (לא פגועים
מנטלית!). השלישי, שהבנתי בנפרד לכן הוא למעשה הראשון ב':
שמזמן לא קיימתי יחסי מין ואני מתגעגע לרוני.

פרק חמישי - יהושפט? אתה כאן?
"יהושפט? אתה כאן?". כבר יומיים שהוא לא דיבר, בהתחלה חשבתי
שזאת עוד אחת מהשתיקות שלו. לבסוף הבנתי: תפילתי נענו, נענו
בחיוב, הוא הלך!
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! החול! החול!
הוא חום!" למרות שכלום לא השתנה, ואף אחד לא צעק איתי עדיין,
הרגשתי שונה, הרגשתי שזה תחילתו של עידן חדש, שבקרוב תבוא
אישיות אחרת ושוב לא אהיה לבד!
כבר יומיים עברו וזה עדיין מה שאני חושב!
אאא... כבר שבוע עבר... אבל זה עדיין מה שאני חושב!
זה עדיין מה שאני חושב!
עכשיו אני כבר פוחד, משני דברים. אני לא רוצה שיחשבו שאני לא
משוגע ויוציאו אותי מהמוסד ואני פוחד להישאר לבד, לנצח.
כבר שבועיים עברו ו... "שלום". משהו אמר שלום. "שלום, אני אריק
מי אתה?" רוני מיד ציינה שהיא נעלבה שאני זוכר אותה. הרגשתי
כאילו השמש זורחת עלי. שוב אוכל לערוך שיחות ארוכות אל תוך
הלילה, שוב אוכל לדבר ולקבל תשובה, שוב אוכל לאהוב! היומיים
הבאים עברו כמעט כרגיל, שוב מישהו צעק איתי בכל בוקר ושוב
ערכתי דיונים אל תוך הלילה, אבל משהו היה חסר. רוני הייתה
שונה. כאילו היה משהו שרצתה להגיד.

פרק שישי - סוף דבר.
לילה אחד לאחר דיון מרתק בנושא הקריספיות של חרקים, דבש, ופמלה
אנדרסון, אזרתי אומץ ושאלתי: "רוני, יש משהו שאת רוצה לספר
לי?" הרגשתי מוזר, כאילו אני בתוך תוכנית טלוויזיה, עוד זכורה
לי תכנית מצוינת התקופה השפויה שלי, היא נקראה בפי כל: "היפים
והאמיצים", תכנית ממש טובה, עלילה ארוכה ורצינית ושחקנים
מצוינים. אני לא יודע למה אבל היו לה ביקורות רעות . רוני אמרה
שכן, היא גם אמרה מה שרצת להגיד, מיד לאחר מכן שנינו מתנו
והגענו לגן עדן.
אני לא אספר לכם מה היא אמרה לי, מתוך האינספור סיבות אני
אציין רק שתיים מהן:
1- אין זה יאה לומר חלק נכבד מהמילים שהיא הזכירה, הן אינן
הולמות, אינן מתורבתות, ואינן מתאימות לשפה. רוני לא נהגה לדבר
כך, אך הדברים שנשאה בפיה היו שונים מכל מה שהיה עליה לומר אי
פעם.
2- אני אוהב אותה והיא ביקשה שלא אספר, היא אמרה שהשפויים לא
זכאים לפיס מידע עשירה וחיונית לאין ערך כמו זו.
3- ביום שאחרי העולם התפוצץ ולא נישאר זכר לאף אחד שחי עליו.
4- אנשים לא סבלו מכך במודע. אני, רוני, אליהו הנביא ובחור
אנונימי אחד שפגשתי בגן עדן.

פרק ראשון ב' - תחילתו וסופו בטרם עת של סיפור אחר.
שלום, אני אליהו הנביא, אני באתי לספר לכם את מה שאריק בחר שלא
לספר.
יומיים לאחר שרוני עזבה את אריק, היא הצטרפה אלי. אני משוגע,
נביא ונאה לאין שיעור.
בהתחלה היא הרבתה לדבר על שותפה הקודם, אריק, אני, שנימאס לי
לשמוע את שמו, שרתי לה שיר קצר: "אל תדברי אל אריק..." לאחר
כמה ימים היא חדלה. ביום אחד בבוקר היא צרחה בחדווה:
"אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה! הקיר! הקיר!
הוא אדום!" (צריך לציין שזה מה שהיא צרחה כל בוקר, אני לא
הבנתי את המנהג המוזר הזה, אני חושב שצבעו של הקיר הטריד
אותה), מיד אחר כך, סיפרתי לה שניבאתי נבואה, ניבאתי את נבואת
סופו של כדור הארץ שיתרחש בעוד ימים מספר.
"לאן את ממהרת?", היא התנצלה ואמרה שהיא מצטערת אבל היא חייבת
לעשות משהו, כמובן שבהיותי נביא ידעתי שהיא הלכה להזהיר את
אריק. את שניהם פגשתי בגן עדן, הם היו מאושרים. אבל אי אפשר
להגיד שהם חיו באושר ועושר, גם בגלל שהם מתים וגם בגלל שהעוני
בגן עדן שורץ בכל מקום.