קריאותיך בשמי מקבלות בי משקל
ועולות בקרישנדו אל אושר-שיאי:
לו ידעתי לחייך בסטקטו כמוך,
לו ידעת לצחוק בלגטו כמותי,
היינו מאמצים ביחד חתולה
וקוראים לה פרמטה, בגלל העיניים:
אבל לא פחות בגלל מריחת-הרגע
שבליטוף-פרווה משותף לשניים.
נשמות מסביב קורצות לי מודולציות.
יש אומרים שאנחנו לא באותו סולם,
אך לפי הריטנוטו שמתחיל כאן כבר ידוע:
ספורסנדו כמו שלנו לא נשמע עוד בעולם.
ואנחנו? מצו-פיאנו. אסור שאף אחד יבין
איך הלב קופץ טריולות: איך מרוב האזנה
יעלם לנו הקצב, ונשכח את הצלילים
ולסוף דימינואנדו תישאר רק הבנה. |
