ילדות טובות הולכות לגן עדן.
ילדות רעות הולכות לאמסטרדם.
אך מה קורה כשילדה טובה מגיעה לאמסטרדם?
לא יותר מדי. היא בטח לא מתקלקלת.
אבל היא משאירה חלקים מהתום שלה שם, בין הרחובות המערבבים
בצורה הומוגנית קודש וטומאה, טוהר וזילות.
זה צעד גדול עבורי, הטיסה. במיוחד לבד. במיוחד לשם. אבל הייתי
חייבת חופש, והייתי חייבת את העיר הזו.
כי היא כמוני.
יש בה הכל מכל והתדמית שלה לא מוצדקת.
היא לא כזו מופקרת ואני לא כזו תמימה.
נכנסתי אחרי יומיים לקופי שופ.
המקום היה אפלולי וקטן.
ניגשתי לדלפק שהיה ריק. אדם שישב בקירבתו , סימן לי לרדת למטה,
במורד מדרגות לולייניות.
ניגשתי אל אדם שעמד שם מאחורי שולחן וביקשתי חומר לא חזק.
קניתי, אבל לא הרגשתי נוח לעשן שם.
חזרתי אל חדרי במלון.
התיישבתי מול המראה וניסיתי להדליק את הסיגריה.
בלי חינניות יתר.
נשימות עמוקות ונשיפות מלאות עשן.
לנשום ולשאוף.
פניי המשקיפות עליי מין המראה כבר לא נראו כה טובות ותמימות.
התגנב לתוך עיניי ניצוץ ממזרי שהאיר את פניי והתריס - "את
יכולה לברוח מעצמך".
לנשום ולשאוף.
את יכולה לברוח מזה שאוהב אותך, מזה שלא אוהב אותך, מהאחד
שרוצה רק לזיין אותך, מהאחר שמת, מזה שעומד למות.
לנשום ולשאוף.
ברקע התנגנה טוני ברקסטון. אני לא מאמינה שאת הג'ויינט הראשון
אני מעבירה עם השירים שלה.
לנשום לשאוף.
הסיגרייה נגמרה. שרפה לי את הלשון, עיקצצה לי את האצבעות
והסריחה לי את החדר.
והניצוץ כבה עמה.
שוב עיניי חזרו להיות תמימות.