הכפית צללה אל תוך כוס הקפה ונעלמה מתחת לענן לבן ורך. לאחר
ערבוב קל, נאספה לתוכה כרית קצף מנוקדת בקינמון ובמגע שפתיים
נותרה ריקה והתרחקה באיטיות מפיו לשהות קצרה, כאילו זה עתה טעם
קוויאר יוקרתי.  
מחשבותיו נדדו אל כוס הקפה האחרונה ששתה במקום לפני שנתיים
בדיוק, באותו מקום, רק שאז קראו לו "קפה-אין" והיום "שולמית"
והבדידות לא היתה אז מנת חלקו.

צעדים קלילים ומהירים נקשו מאחוריו,  נעצרו בהיסוס של רגע
ולפתע כיסו את עיניו שתי כפות ידיים קרירות. "מי אני?" שאל קול
נשי נמוך, והוא, השתעשע במחשבה שהקול הנמוך אינו מתאים לצעדים
הקלילים ששמע קודם לכן. הקול לא נשמע מוכר. "אני חושב שאת
טועה" אמר. "לא איתן, אני לא טועה אף פעם... הנה נתתי לך רמז".
בשלב זה ניסה לאמץ את זכרונו - בי"ס, צבא, לימודים, עבודה..."
מאיפה לעזאזל הקול הזה? "אני מכיר אותך...משהו...ללללא זוכר!
תגלי לי?"

שתי כפות הידיים הרפו בזו אחר זו וחלפו דרך כתפיו לטפיחה על
גבו - הוא סובב את ראשו והביט לאחור, אולם השמש סינורה אותו
והדמות הנשית שהצליח לזהות נראתה כמו מלאך מוקף בהילת אור.
היא התכופפה לעברו וחיבקה אותו חיבוק גדול, והוא חיבק בחזרה,
מבלי שהצליח עדיין לזהות במי מדובר. גם כאשר פניה המוכרות היו
מול פניו כשעליהן חיוך מאוזן לאוזן ניסה לזהות את האישה אך
לשווא. "ככה זה" חשב לעצמו ממרום ארבעים שנותיו "ככל שמתבגרים
קשה לקשר אנשים לתקופות..."

"זינגר" פנתה אליו, "כמה זמן עבר! אתה נראה בדיוק כמו שאני
זוכרת אותך..." המשיכה לחייך. "גם את, אפילו יותר טוב..." ענה
בנימוס והבין מייד שהיא כנראה זוכרת אותו מהצבא, שהיה המקום
היחיד בו פנו אליו אנשים בשם משפחתו, ולא פשוט בשמו "איתן".

"אורית? את?" נזכר לאחר זמן מה - אורית, פקידת המבצעים
בטייסת!...  הטרידה אותו העובדה שלא זיהה אותה מייד. טוב,
גיזרתה הנערית התעגלה ושערה הארוך הפך לקארה לא אופנתי, אבל
הפנים אותם פנים.
"איזו מחמאה שעדיין מזהים אותי למרות הצמיגים" ענתה בחיוך,
כאילו קראה את מחשבותיו..."אז מה אתה עושה היום?" שאלה את
השאלה ששנא איתן להישאל על ידי אנשים מהעבר, בעיקר כשאין לו מה
לספר, או שאינו מעוניין לספר.  "הייתי כמה שנים בקבע, את
יודעת... אחרי שנגמר העסק בלבנון פרשתי, הציעו לי לנהל סטארט
אפ חדש. עכשיו אני פה, בקפה, כל בוקר. החברה פשטה את הרגל, כמו
כולם... עזבי אותי, מה קורה איתך? כמה זמן עבר מאז..."  
"שאלת מה איתי? לא שנתת לי תשובה מלאה... אז אני גרה שני
רחובות מכאן, שכרתי דירה..." אמרה ושתקה. "את לא נשואה? אני
מתכוון... ככה שמעתי..."
"הייתי. נפרדנו לפני חודשיים" נאנחה והוסיפה "אני חושבת לפעמים
שעדיף היה לא להתחיל את כל העניין רק בגלל כל הבלגאן של הסוף"
"מצטער" ניסה לנחם "אני מקווה שיצאת מהבלגאן. יש לכם ילדים?"
"שניים. זה חלק מהעניין. תעזוב אותי - מה קורה איתך? נשוי?"
"אני? איזה נשוי...3 שנים היתה לי חברה, לא מישהי שאת מכירה.
זה נגמר, בגדה בי." אמר ושיקר בקול שבור. "שברה לי את הלב אם
נסכם את זה בקצרה" הוסיף והסמיק. זכרונו שהפך לעדות היחידה
הקרין במחשבותיו הבזקים של בקבוק היין שנשען על גזע העץ וכמעט
שנשפך, על שמיכת הצמר, צרצרים וריח הדשא ...אצבעותיהם
המשולבות, לא סתם אחיזת ידיים, נשיקה ארוכה בסוף כל פגישה
והגעגועים ליום שלמחרת.
"זינגר, איך היא עשתה לך את זה? לא הייתי מאמינה ששובר לבבות
כמוך ידבר ככה!... " אמרה אורית וליטפה את שיערו, כאילו היה
ילד פגוע. הוא לא התכוון לספר, זה היה אישי מדי ובטח שלא לדיון
בסמול טוק עם פקידה מהטייסת.
זכרונותיו מתקופת היותו טייס נחשק לא עזבו אותו מעולם. נאה
במיוחד או גבוה מעולם לא היה, אולם תמיד היה לו, מבלי להתכוון,
מבט שהפיל ברשתו פקידות מבצעים בזו אחר זו, לפחות לפי השמועות.
עם אחת בלבד פיתח סוג של מערכת יחסים, שלא ארכה יותר מחודשיים.
אבל מה שקרה בהמשך היה בלתי מתוכנן ושינה את חייו .
"אז מה? אפשר לשבת פה או שאתה מנתח מחשבות?" קטעה שוב את
החלומות בהקיץ.
"כן, כן, אני מצטער שלא הצעתי את זה בעצמי...מה תשתי? אני כבר
מזמין". אורית הזיזה את המושב הקרוב, לא זה שממולו והתיישבה
כאשר על פניה חיוך רחב במיוחד.
"אני שמחה שנפגשנו" המשיכה, והפעם בישיבה. "אז מה היה הסיפור
עם החברה שלך?"
"תעזבי אותי. אני רוצה לשמוע עלייך" שוב שיקר רק כדי להעביר את
נושא השיחה הכאוב למחוזות אחרים.
"טוב, אם אתה מתעקש לשמוע אז אספר מה קורה איתי" אמרה וישרה את
זויות הפה. "הייתי נשואה, הנה - הטבעת עוד פה" הציגה טבעת זהב
מגושמת מעט לטעמו. "נולדו שני ילדים - דנה ויואב שהם האוצר הכי
גדול שלי בעולם, אם תרצה יש לי תמונות...לא משנה, אחר
כך....בקיצור, יום אחד בכל הבלגאן של הבוקר, אני מוצאת מכתב
בתיק, מבעלי, גלעד קוראים לו, שכותב שאסלח לו, שהוא לא יכול
לספר לי למה, אבל הוא לא יכול להמשיך איתי למרות אהבתו. וזהו,
עזב. זה קרה לפני חודשיים ואני עוד המומה... הכל היה מושלם
ביננו...אני הולכת לישון עם המחשבות, קמה עם המחשבות...לא
יודעת בכלל מה לחשוב...ופתאום אתמול הוא חוזר כאילו כלום ואומר
שזאת היתה טעות" החלה להתייפח ואיתן הגיש לה מפית שנחה לידו.
היא שלפה מהתיק תמונה חייכנית של משפחה מאושרת וליבו של איתן
כמעט פסק מלפעום "זאת המשפחה שלך? אלו גלעד והילדים?" שאל
למרות שהתשובה היתה כה ברורה. "כן, אם אפשר לקרוא לזה ככה"
ענתה ושלחה מבט חטוף בשעונה "אוי, שכחתי שאני בדרך לגן לאסוף
את יואב...לעזאזל, אני כל כך מבולבלת בזמן האחרון"  אמרה בקול
רועד.
"זה בסדר, אם את צריכה עזרה במשהו תגידי עכשיו או שתוכלי למצוא
אותי כאן" אמר ורק קיווה שלא תעשה זאת. "לא, אני מסתדרת, אני
שמחה שנפגשנו, הייתי צריכה לדבר עם מישהו...אתה כזה מקסים
שהקשבת לצרות שלי אני חייבת לזוז. אל תדרג, עוד ניפגש פה בקפה"
אורית התכופפה ללחיו , נשקה אותו לשלום בעודו המום מהחוויה
שעברה עליו. היא נפנפה בידה והתרחקה באותם צעדי עקב קלילים
ששמע שעה לפני כן, אשר קולם נעלם בין פעימות הלב החזקות
והמהירות שהשתלטו על כל גופו.

איתן הרים את ידו וסימן למלצרית שתכין חשבון. בינתיים, הוציא
את הסכום המדוייק כפי שתמיד נהג לעשות, וכמו תמיד,בטרם סגר את
הארנק, שלח מבט  לדופן הפנימית, שם שמר את תמונתו הגזורה של
אהובו גלעד.