על כסא הנדנדה שלי טפטף טל כסוף, שנזל כנראה מהשיחים המטפסים
שטיפסו במרץ על גג המרפסת שלי. משען היד היה כעת רצוף בבועות
קטנות של מים, ובכל אחת מהן בבואה שלי מזווית שונה.
הכסא נקש וקרקש. הוא היה זקן כמעט כמוני. העצים שהרכיבו אותו
איימו להתפרק תחת משקלי הקטן כל עת שהנחתי את עצמי עליו.
התנדנדתי בשקט, אך הכסא רעש, חרק.
המרפסת מרוצפת אבני קרמיקה כתומות, ובאורו של שחר עולה נראו
כמו תבניות מלאות בקרם מעורר תאבון. נהניתי לשבת שם, ולצפות
במרכז המסחרי הקטן שמולי.
מכולת, חנות צילום קטנה ומספרה.
המכולת וחנות הצילום היו שם מאז שעברתי לגור כאן. המספרה הייתה
חדשה יחסית והיא עוצבה בצבעים רכים ונעימים. בכל פעם שנכנס
מישהו בדלת המספרה, היה נשמע צלצול מכני קטן שבישר על בואו.
הפסקול של חיי.
בכל בוקר הייתי יושב שם. לבדי. צופה בספרית מגיעה בשעה מוקדמת
למספרה הקטנה שלה ויושבת בחוץ על כסא פלסטיק, שותה קפה בכוס
קלקר לבנה, קפה שלבטח הכינה לה איזו מכונה קטנה מעבר לפינה.
אחריה, כמו תמיד, הגיעו גם בעליה של חנות הצילום, והמוכר של
המכולת. הם ברכו אותה לשלום כמו בכל בוקר, והיא לא ענתה.
כרגיל.
בעל חנות הצילום והמוכר של המכולת החליפו מבטים נבוכים, לא
מבינים.
היא התרכזה בקפה שלה, בכוס הקלקר שלה, לא מודעת בכלל לעובדה
שאני מסתכל עליה. מעריץ אותה.
מאז שפתחה את המספרה שלה לפני חודש, אני לא מסיר ממנה את
מבטיי. מוקסם מהעור שלה שצבעו עץ דובדבן, משיערה שלעתים היה
קלוע בצמה ולעתים פזור, מצב שהעניק לו מראה של שמיכת משי רכה,
ומעיניה, שלמרות שראייתי קהתה במהלך שנות חיי, ראיתי אותן
בצורה מושלמת - שני גבישי סוכר נוצצים בים של דבש טהור.
למרות שבכל ארבעת שבועותיה כאן איש לא הגיע למספרה בשעה כה
מוקדמת, היא נשארה אדישה כנראה למצב, אולי נאיבית במקצת, אולי
נחושה. גם בשאר שעות היום לא הייתה המספרה שוקקת חיים.
בכל יום היו מגיעים למספרה מספר גברים, רובם בני גילי, ומבקשים
רק גילוח. אם ניתן לשמור עוד על שאריות השיער שנותרו להם על
ראשיהם, עדיף להם לשמור אותו. רק גילוח הם ביקשו, ורק גילוח הם
קיבלו.
הספרית לא קבלה הזדמנויות להראות את יכולותיה, אם היו לה,
בתספורות מעוצבות ויפות. גם קשה היה להעלות על הדעת שהיא
מרוויחה טוב, ושהיא מצליחה לשלם את השכר החודשי על החנות.
גילוח עולה הרבה פחות מתספורת, ולמרות זאת, היא הייתה מדלגת
בחינניות מצד אחד לשני של אותם הגברים אותם היא מגלחת, ונראה
היה שהיא נהנית גם מכך.
רוב שעות היום עברו עליה מחוץ למספרה, על כסא הפלסטיק, עם כוס
הקלקר בידה, אותה היא בחנה בעניין רב, כנראה משום כך שלא היה
לה הרבה על מה להסתכל.
בעיניי אני ראיתי אותה בוכה את הדבש שבעיניה אל תוך הקפה,
ושומטת גם את קוביות הסוכר פנימה.
בוקר אחד קמתי בהרגשה מוזרה.
יצאתי החוצה אל המרפסת שלי בשעה 6. כסא הנדנדה היה שבור. כנראה
הלחות של הלילה עשתה עליו את העבודה בעזרתם של כמה חתולים.
אספתי את החתיכות בעצב מופגן. קשה להיפרד מחבר ישן שתמך בך
לאורך זמן.
יצאתי מדלת ביתי שבקומת הקרקע לעבר הפח הגדול שמעבר לרחוב.
העזתי להעיף מבט קצרצר לעבר המספרה.
הצבעים הנעימים והרכים נראו פתאום חיוורים ודוממים. כוס קלקר
לבנה וריקה הייתה מונחת על הרצפה ליד כסא פלסטיק לבן וריק
בכניסה לחנות שעליה שלט לבן:
"להשכרה"