בשעה שתיים לערך, בצהרי היום המקודש, חזר דניאל מבית הכנסת.
הוא הניח את הכיפה על הכוננית וישב על המיטה. על הכוננית עמדה
תמונה, הוא הביט בה באהבה.
הצפירה הארוכה והמצמררת שקולה עולה ויורד חליפות, תפסה אותו
ברגע שהביט בחלון אל הכביש, הוא צמצם את עיניו, הצטמרר, בהה
נכחו ואז תפס את מלוא המשמעות המרה.
מכוניות החלו לנסוע בכביש במהירות מטורפת, אותו הכביש שעד לפני
כמה דקות היה ריק מחמת היום הקדוש.
הוא ירד חיש אל השכנה הזקנה שדרה בקומה למטה. השכנה עמדה בפתח
הדלת, מראה היה כבת שמונים. הרדיו היה פתוח וקולות נרעשים
ובהולים בקעו ממנו, היא צמצמה את עיניה הנתונות במסגרת משקפיים
ואמרה ברוסית בעלת מבטא יידישאי:
"דניאל, פרצה מלחמה!"
"גברת חנה,בבקשה, אני צריך להתקשר ליחידה שלי, צריך להתגייס",
ענה באותה שפה.
היא החוותה בידה, פינתה לו את הדרך והוא ניגש וחייג את המספר,
אחר דיבר כמה משפטים חטופים, עלה בחטף אל דירתו, לאחר כמה דקות
ירד והוא לבוש מדים ונושא תיק כבד.
חנה עדיין עמדה בפתח ביתה, הוא נזכר במשהו:
"תוכלי לקחת עבורי את הדואר?"
"מה שתרצה ינגעלע( ילד יקר)", אמרה.
הוא חיטט בכיסו והושיט לה פתק:
"זו הכתובת של המשפחה שלי בוילנא, אם קורה לי משהו, בבקשה
תכתבי"
היא נטלה את הפתק, צפנה אותו בכיס חלוקה, החזיקה בכף ידו
ואמרה:
"לך בשלום ותחזור בשלום שכן יקר, השם ישמור אותך!"
הוא ירד מן המדרגות ונעלם במורד הרחוב כשמבטו מנסה לאתר את
הרכב שיאסוף אותו.

דניאל נולד בוילנא שבליטא אשר בברית המועצות הסובייטית.
כשנתיים וחצי לפני תחילת סיפורנו, בעת שעלה קיבל מן המדינה
דירת שיכון בשכירות בתוך שכונת עולים ותיקה בפרברי העיר
הגדולה.
בודד היה, ללא משפחה וכמעט ללא חברים, השכנה חנה שגרה בקומה
מתחתיו אימצה אותו, חנה הייתה פליטת שואה שנולדה כמעט באותו
מקום בו נולד דניאל - בליטא.
בתחילת מלחמת העולם השכילה לברוח אל תוך רוסיה וכך ניצלה מאימת
הנאצים.
שני בניה היגרו מן הארץ, בעלה נפטר והיא נותרה אלמנה, כך
שהחיבור בין העולה האלמוני לאשה האלמנה היה חיבור מיוחד ונוגע
ללב. הקשר החל מכך שדניאל היה אדיב והיה מברך את האשה הזקנה
בכל פעם שהיה יורד במדרגות בבוקר, בדרך אל מקום עבודתו. חנה
שמה לב שדניאל מדבר רוסית ושמחה מאוד על כך, וכך המשיך הקשר
במחוות קטנות וטובות שהיה עושה עבור שכנתו הערירית. היא מצדה
גמלה לבחור הצעיר בכך שהייתה מזמינה אותו לאכול אצלה בשבתות
ואיפשרה לו להשתמש במכשיר הטלפון שהיה אצלה בבית.
"ינגעלע" כך קראה לו, כמו בן שלישי היה לה.

שיירת המשאיות קרבה אל קו החזית העשן וההומה בקו התעלה, השמיים
מעל התעלה נראו ממרחק כמה קילומטרים כמו שמי אימת יום הדין
בצבעם הכהה, הצירים היו פקוקים מרכבים וממשאיות, החולות
הטובעניים השתרעו משני הצדדים והכביש דמה לנחש שחור המזדחל על
לובן.
צר היה מלהכיל את כל אותם רכבים שזרמו בכדי להבקיע את החזית,
ועל כן חרג טור משאיות מן הדרך ובחר לעצמו מסלול חלופי על פני
שביל רועים ישן.
באחת ממשאיות האספקה מסוג "ריאו" ישב דניאל, תפקידו במערך
המילואים היה מאבטח, הוא החזיק בידו תמ"ק עוזי וקסדה אימתנית
כיסתה את ראשו הצר בעל השיער הדליל, מחשבתו הובילה אותו אחורה
אל השנים שקדמו לעלייתו. עוד בעודו סטודנט צעיר בפקולטה
לפיזיקה, ביקש לעלות לארץ ממניעים ציוניים. השלטונות הסובייטים
הערימו קשיים, אך לאחר מכן אשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים
לעלות, בין המאושרים היה דניאל, אך לדאבון לבו, לא התירו
להוריו לעלות עמו ולכן עלה בגפו.
הוא הרהר על אודות העובדה המרה כי הוריו ומשפחתו שנותרו שם
מודאגים עד מאוד מן המצב ואינם יכולים לשמוע ממנו דבר.

"שים לב טוב טוב למה שקורה בחוץ, אתה אף פעם לא יודע מאיפה זה
יפול עליך", אמר הנהג - בחור כרסתן כבן ארבעים שעישן כמו קטר.
"לוחמי קומנדו", אמר דניאל במבטאו, "שמעתי שהם שלחו כמה לאבו
רודס".
ובדיוק שסיים את המילה "רודס" הרגיש והנה צל גדול יורד מעל
לטור המשאיות, היה זה מיג מצרי!
"לעזאזל", צרח הנהג וזרק את הסיגריה מן החלון.
הוא ירד במהירות אל צדי הדרך הצרה וניסה לחמוק ממטח ההפצצה של
המטוס האימתני, אך לשוא!
המטוס חורר את המשאית, הנהג איבד את השליטה והמשאית התהפכה.

התאג"ד ברפידים, לילה:
שני רופאים צבאיים עברו בלאט בחדר גדול וחשוך בו עמדו טורי
מיטות, אינפוזיה חוברה לכמה מן הפצועים ששכבו בחדר.
"כמה פצועים השתחררו הבוקר", פסק רופא בעל קול צרוד, "נותרו
כאן כמה בלי הכרה וכמה שאחרי ניתוח".
"ובלי הכרה? כמה?", שאל הרופא חבוש משקפיים בעל דרגת סרן.
"שלושה". הרופא בעל הקול הצרוד נעצר ליד מיטה שבה שכב חולה
שתחבושת גדולה על מצחו ורגלו נתונה בסד:
"הוא שוכב כאן כבר שבוע וחצי אולי, הייתה הפצצה על הכוחות בדרך
אל התעלה, ליד המעברים, כמה נהרגו, היו פצועים".
"שלמה, יש לו סיכוי?"
"נקווה למשהו טוב", אמר שלמה ועבר למיטה השנייה.

באפילה , חמקה דמות שפופה אל מבנה האשפוז, צעדיה איטיים ביחס
לשאר העובדים במקום.
היא נעצרה ליד מיטתו של דניאל, הביטה בו, לקחה כיסא, ישבה
ומלמלה:
"מיין ינגלה"
דניאל היה שקוע בסבלותיו, חסר הכרה, לפתע  שמע  קול המדבר אליו
בשפת אמו:
"אתה תצא מזה בחור,אתה שומע אותי? אל תדאג, אתה תתחזק, ילד
טוב, מיין ליבקינד". יד ליטפה את פניו ברכות.
הוא פירכס, הזיז ראשו אנה ואנה, היא כיסתה אותו היטב בשמיכה
ונעלמה.

הוא הקיץ בבוקר שלמחרת, כשהוא מבקש כוס מים. האחות חשה אליו
וגם שלמה הרופא. לאחר ההתרגשות הראשונית קרב אליו שלמה ובישר:
"היית חסר הכרה במשך קרוב לשבועיים, קיבלת מכה חזקה בראש ושברת
את הרגל".
"הדבר האחרון שאני זוכר, זה שנהג המשאית ניסה לשבור ימינה
ושמאלה ליד המעברים".
"טוב, הוא כבר איננו", בישר הרופא בקול שקט.
דניאל שתק והרהר, אחר אמר:
"מישהו בא אליי בלילה, מישהי נשית דיברה אליי ברכות, או שחלמתי
חלום טוב או שזו הייתה מציאות".
"חלמת כנראה", אמר הרופא והוסיף, "אתמול בלילה לא היו כמעט
מבקרים, למעט אלו שבאו אתמול בבוקר לקחת את המשוחררים".
"חוץ מזה שאני כמעט בודד בארץ, מעט חברים", הוסיף.
דניאל ביקש מהאחות נייר ומעטפה וכתב שני מכתבים: האחד להוריו
והשני לשכנתו.

חלף שבוע.
דניאל ירד מן הרכב הצבאי, רגלו מגובסת, ראשו עדיין עטוי
בתחבושת שהלכה והצטמצמה, הוא דידה לעבר הבלוק בו גר, עוברים
ושבים בירכו אותו לשלום, חלק הנהנו בראשם, אחד הגדיל לעשות
והצדיע לדניאל שהחזיר לו בהצדעה.
בכניסה לבלוק ראה דניאל התקהלות של אנשים עצובים, אוטובוס
"טייגר" עמד בצד הכביש מחכה לקלוט את הקהל. הוא שאל לפשר
ההתכנסות ואדם אחד, מבוגר, בעל קסקט הורה לו על מודעת אבל:

בצער רב וביגון קודר
חנה ליטבק ז"ל
ההלוויה תצא היום...

דניאל נתקף בהלם, הרכין ראשו בצער ושאל את אותו אדם:
"מה, מתי, איך נפטרה?"
"לפני שבוע יצאה פתאום החוצה ונעלמה, חזרה אחרי יום אחד כשהיא
כבר חולה לגמרי, הייתה חולת לב ולא ידעה לשמור על עצמה ".
דניאל הרהר:
לפני כשבוע חזר לאיתנו בעקבות ספק חלום ספק מציאות,
לפתע חדרה ההכרה לראשו: הקול שדיבר אליו בשפת אמו לא היה אלא
קולה של חנה!, חנה הטובה!
היא יצאה מביתה ועשתה את כל הדרך אל רפידים שבעומק סיני לבדה!
ולמענו!"

דניאל מחה דמעה מעינו,
הקהל החל לעלות לאוטובוס ההסעה אל בית הקברות, דניאל מבלי
להרהר יותר מידי, לא עלה אל דירתו ולו להניח אל מטענו, אלא
הצטרף  ודידה במדרגות של האוטובוס.