טק-טק-טיק-טק... טק-טק-טיק-טק... הרכבת מתקתקת, זה מזכיר לי
סרטים ישנים בשחור לבן ואנשים שמדברים בהם אבל רק לאחר רגע זה
מופיע על המסך; כי לסרטים לא היה קול והשחקנים היו אילמים
והרעש של הטיק-טק היה חזק יותר ויצא המון עשן אפור שכיסה את כל
הרכבת. לאן אני נוסע עכשיו. מה זה משנה. הכל אותו דבר. נמאס
לי. בעבודה לא מחכים לי ובבית האישה לא מחכה לי במיוחד, יכולתי
להיות מישהו אחר, בן-אדם אחר, זה לא היה מפריע לה. אפילו החתול
לא מתייחס אלי; לפחות פעם כשהוא היה עוד גור קטן, הוא היה
מתחנף קצת - שאתן לו אוכל - מתחכך ברגל שלי וכזה. עכשיו הוא
סתם שמן. גם היא לא מחייכת כבר אלי, אפילו לא עושה את עצמה
מחבבת אותי. נמאס לי לראות אותה מסתובבת בבית כאילו היא לבד
ואני סתם משב-רוח שנכנס מהחלון לרגע  וכבר מסתלק שוב החוצה, אל
העבודה, ובחזרה. טיק-טק-טק-טק... הכי פשוט אולי, זה לפתוח ת'
חלון הזה ולזנק החוצה, להימעך כמו סופגניה מתחת למכבש-דרכים,
כן, זהו, חד וחלק - לגמור עם כל הפארסה הזו, עם כל האפרוריות
הזאת.
היו לי פעם המון חברים ואיפה הם עכשיו, פוף! ואין לי כבר חברים
- אמיתיים, אני מתכוון, כאלה שאפשר לסמוך עליהם, כאלה שאתה
יודע, שמתחת לכל הדברים ומעבר לכל הצחוקים והמריבות - אוהבים
אותך ושמחים לראות אותך, ויעשו הכל בשבילך - כל מה שאתה מוכן
לעשות בשבילם לפחות. טק-טק-טיק-טק... לא, הרכבת לא נוסעת מספיק
מהר ואני עלול סתם להיפצע קשה ואז אולי אהיה נכה ותלוי בה
שתטפל בי, זה יהיה נורא וכל כך מעיק; ואולי אפילו לא אוכל
לנסות עוד פעם להתחלק מהחיים האלה, מהשמן הסמיך והמכוער הזה,
החוצה. לא משנה לי מה יש שם: גן-עדן, גיהינום, או סתם כלום -
כל דבר יהיה יותר טוב מזה. אני יכול לנסוע במכונית לאיזה יער,
אולי ל 'בן-שמן', יפה שם, כן, מזמן לא הייתי שם, מאז הבת-מצווה
של הילדה, לפחות. יש שם הרבה עצי אורן עם הדבק הזה שנוזל מהם
ומדביק לך את האצבעות, אפילו סבון כביסה לא עוזר ומקומות
מיוחדים למנגל כדי שלא ישרפו את העצים. היו שם הרבה שריפות אני
זוכר, כל פעם שומעים על שריפה באיזה יער, חה.. כאילו יש לנו כל
כך הרבה יערות; כל הזמן בונים בתים וכורתים עוד עצים, ממש
בושה. אם הייתי יותר צעיר הייתי מתנדב ל 'גרין-פיס', עולה על
בריקדות, מפגין נגד כל החרא הזה שזורקים בכל מקום, כל הזבל
והפסולת הכימית והאטומית ששופכים בכל האוקיאנוסים ומרעילים לנו
את החיים. כאילו שזה עוזר, למה מישהו שומע? אף אחד לא שומע!
שום דבר לא עוזר, ממשיכים להרוג חיות נדירות ולשרוף עצים. כן,
להחנות בין העצים, להכניס צינור גומי מהאגזוז פנימה, להדליק
סיגריה עם חשיש, ג'וינט ענק, וככה 'ללכת', בלי להרגיש כמעט,
תוך כדי חלומות יפים ואולי החלום האחרון שלי יהיה סוף סוף
צבעוני ואמות מחייך, כמו בסרט. הצבעים נעלמו לי מהחלומות כבר
לפני הרבה שנים, יחד עם שמחת החיים. אני זוכר שהיו לי המון
צבעים בחלומות, כמו לכל בן-אדם נורמלי, אפילו שלא זכרתי את
רובם בבוקר. אבל עכשיו הכל שחור-לבן ועם כתוביות גדולות ואני
בכלל לא זוכר אותם. למה אני נוסע בכלל, מה זה ייתן לי כשאגיע
לשם; די, נמאס לי מכולם, נמאס לי, אתקע לי כדור בראש ואגמור עם
זה. נמאס לי מעצמי. כל הזמן קמים ויושבים, אנשים לא יכולים
לשבת בשקט, כאילו עולים לרכבת ופתאום כולם צריכים כל רגע ללכת
להשתין, או לקנות משהו, עוברים ודוחפים, אפילו לא אומרים
סליחה, אין כבוד אחד לשני. ("הלו, הלו... סליחה, כן; תן לי קפה
שחור, תודה") סוף-סוף הגיעה העגלה של המשקאות והחטיפים - תכף
מגיעים לתחנה - אולי אקח גם איזו עוגיה בנייר- צלופן, לא, לא,
הן סתם מגעילות, סינתטיות כאלה. אה, אולי אשים שקית ניילון על
הראש ואקשור מסביב לצוואר; ראיתי את זה המון פעמים בסרטים וזה
תמיד עובד. גם הדודה של משה מהעבודה - ההיא עם הסרטן - עשתה את
זה, לפני איזה שנה, ומצאו אותה במטבח, מתה. אבל היא גם פתחה את
הגז - שיהיה בטוח.  טראאח בום ואתה בחוץ, מחוץ לכל החרה הזה.
איכסס, מה זה? איזה מר הקפה הזה ("הלו, הלו בחור, רק רגע, תן
לי עוד שקית סוכר בבקשה - אני אוהב את הקפה שלי מתוק, למרות
שזה לא בריא לי - עם רמת הסוכר בדם שלי, מילא. כן, תודה. .תגיד
מה קרה לסימון היום - ההוא שבדרך כלל  מוכר את הדברים? המממ...
הוא חולה,כן, זו התקופה הזו בשנה - האביב, כולם תופשים שפעת!
תמסור לו ד"ש והחלמה מהירה ממני - ממנקין - אם הוא לא יזכור
בהתחלה, אז תגיד לו, שזה זה, שיושב תמיד אחרי קרון המסעדה
ואוהב הרבה סוכר בקפה שלו - הוא יזכור אותי - הוא תמיד אומר
לי, שהסוכר הזה עוד יהרוג אותי. חה, חה. כן, הוא בחור  נחמד
מאוד - הלוואי שהיו עוד הרבה כמוהו - לא, גם אתה בסדר - לא
אמרתי שאתה לא בסדר - אתה דווקא ניראה בחור טוב; אבל, אתה מבין
- אחרי כמה שנים שאתה ניפגש עם אותו בן-אדם, יום-יום, אז אתה
איפושהו ניקשר אליו מעט. שישתה הרבה תה 'קמומיל' עם קצת קוניאק
- כמו שור הוא יהיה בבוקר, ואולי קצת דבש , כן, בסדר? תמסור
לו? תודה. אל תשכח - ממנקין"). איפה הייתי... אה, עם השקית
ניילון. לא, אולי משהו אחר - זה מחניק ולא יפה למות ככה, עם
ניילון על הראש - צריך קצת כבוד, אפילו במוות,לא; אולי עדיף
להשיג המון סמים, 'טריפים' ו 'אל-אס-די' וכאלה,לבלוע..כמו
הזמרים הגדולים האלה, המפורסמים מאמריקה; כמעט כולם הלכו ככה,
בכיף, בלי לדאוג - הגדולים לא דואגים יותר מידי - כמונו , ה
'לוזרים' הרגילים, הנשואים, עם ילדים ודאגות פרנסה ואישה; אלה
עושים ים של כסף, טסים ממדינה למדינה, במטוס פרטי, מזיינים
דוגמניות בדרך, עושים איזו הופעה או שניים ודופקים ים של כסף -
יותר ממה שאני אעשה בכל החיים שלי, כן... דווקא שרתי לא רע
כשהייתי קטן, הייתי צריך להמשיך עם זה. המורה נתנה לי לשיר שני
שיריי 'סולו' במקהלה, אחחח... אבל מי חשב אז על תקליטים
והופעות; בתור ילד אתה חושב רק על משחקים, לא על העתיד - בטח
לא על העתיד המזופת והמשעמם הזה. הו, צריך להוריד את התיק
מהמדף, תכף מגיעים לתחנה שלי. צריך לזכור לקנות מתנה לילדה, מה
היא רצתה? אה כן - דובי גדול וורוד, או בובת ברבי - הם עושים
המון כסף מהבובה המצ'וקמקת הזו. טק-טק-טיק-טק... ואז אלך לחוף
הים ואבלע את הכדורים הצבעוניים האלו; לא, לא, קודם אלך
לתל-ברוך ואקח את הזונה הכי יפה ואחרי זיון אמיתי וארוחה טובה
במסעדה הכי יקרה, כן, אלך ואבלע.. אה, לא לשכוח חלב ולחם - רק
אתמול קניתי לחם, איך הוא נגמר כבר?...