אני מתעוררת בבוקר ולא יודעת. לא יודעת מה הסיבה. אני יוצאת
מהמיטה ולא רואה כלום, לא רואה כי מה שניבט לי מהעיניים הוא
אותו הדבר ואותם הדברים שניבטים מהן כל יום וכל עצב שחוזר.
הבוקר עובר עלי כמו סרט שראיתי כבר יותר מדי פעמים, ואני כבר
יודעת אותו בעל-פה למרות שזה כבר הפסיק להרשים אותי. אני
מתלבשת ולא יודעת מה הסיבה. נעמדת מול המראה ערומה. מסתכלת.
למעלה למטה למעלה. היא תמיד אומרת לי שאני יפה. שאני עושה לה
את זה. אני רק רואה עצב עטוף בעור לבן מדי. הבגדים שהיא אוהבת,
טבעת, שעון, בושם ויוצאים. אני פוגשת אותה ואחר כך הולכת
ברחובות של מרכז על גבול דרום תל אביב. מצחיק איך האזור הזה אף
פעם לא קרץ לי ועכשיו שהיא עובדת פה זה נראה לי המקום הכי קרוב
לגן עדן. חם. כל כך חם. החום נדבק לבניינים ולא מש. אני עוברת
בו, נמסה. נהנית מרוח המזגן הקרירה שיוצאת מהחנויות הפתוחות.
הולכת הולכת. לא יודעת לאן אפילו. לא רוצה הביתה. נעשה מאוחר,
דואגים לי. אני תמיד מתעייפת בשעה הזאת. לא מתיישבת על ספסל
בצל. לא צריכה טובות. חוזרת הביתה, אוכלת. לא יודעת מה הסיבה.
לא טועמת לא טעים לי. יושבת, כותבת, מוחקת, בוהה, כותבת שוב.
מחברת השירים שלי כבר מלאה יותר מחיקות ממלים. אני מתיישבת מול
המחשב. מדברת עם החברים שאין לי. חושבת לקום, ללכת ולא לחזור.
היא תסתדר. הם יסתגלו. ואני אלך. לאן, לא יודעת. רוצה להפסיק.
רוצה לוותר. עלי. רוצה לקום מחר בבוקר ולדעת את הסיבה. רוצה
טעים. רוצה להביט. אני מסובבת את הראש למראה שלידי. מסתכלת
לעצמי בעיניים. תתעשתי לעזאזל, מה קורה אתך. אני לא יודעת כבר
אם זה הקול שלי או של אבא שלי. לפעמים אני רוצה להיות הוא,
רוצה לקחת אותי ולהטיח אותי על הרצפה. להעיף לי סטירה. להכניס
בי מכות עד שאני אדמם כי אני לא. לא מספיק. לא יודעת מה.  היא
מתקשרת. נגמרו המחשבות. היא מזכירה לי, אני אוהבת. מנתקת את
הטלפון, להתראות יפתי. בוכה. שלא יראו. מעבירה את השעות. שיהיה
כבר זמן לישון. שפעם אני אירדם בקלות. שעתיים לפני חצות, שעה
לפני, שעה אחרי, ופתאום בוקר. ציוץ ציפור חרוצה יותר ממני מעיר
אותי מהמחשבות. אני הולכת לישון ולא יודעת את הסיבה. שוכבת
במיטה, אור אפור מבחוץ שנשבר בלהבי המאוורר שמעלי. רוצה לישון
ולא להיות. לא להיות אני בבוקר. ולא יודעת את הסיבה.