היתה צובעת מידי בוקר
את גופה,
שרה לשמש
שיר מחאה.
מותחת ורידים
מקמרת ת'גב
ויודעת -
היום היא לא תצרח.
זהר היום שולח
נגוהותיו על ורוד לחייה.
שפתיה נוצצות...
רוצה בכל מאודה
לתלוש אותן מעל פניה,
אך אבוי - כשלו ידיה.
מבטה הביע
את אזלת היד
אותה חשה,
גופה בגד בה, רימה אותה
הלך לרעות בשדות זרים.
היא מאוכזבת,
היא משתאה,
אין היא יותר נאמנה לעצמה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.