צווחה דקה פילחה את האוויר בקול מעורר חלחלה, משכנעת את
ההובגובלין בודאות שאת הסיור הלילי מסביב למרגוע ימשיך בפונדק.

מכה קלות עם עקביו בצלעות סוסו משך במושכות מפנה אותו לכיוון
הנגדי. מושך בסנטרו הרופס אסף את שאריות כבודו זקף את כתפיו
והמשיך ברכיבה איטית ומלאת ביטחון.
אך ליבו התמלא חשש, הלילה היה חשוך והעלים רשרשו בעוינות...

וגם הצרחה הלא אנושית...
לפתע נשמעו צעדים ורשרוש עלים מאחורי גבו!!!

"מי זה שם?!'' ליבו החסיר פעימה, הוא הניח את ידו על ניצב חרבו
אך הוא לא שלף אותה, ידיו היו לחות מזיעה קרה והן התחילו לרעוד
בלי שליטה.
"מי זה שם?!'' שאל שוב מגביר את קולו מנסה לשוות לקולו ביטחון,
"בשם התאודורק העליון אני מצווה עליך להיכנע! ולו תיפגע!''
לפתע הצווחה החלה שוב, הפעם מעל ראשו, היא הייתה גבוהה ודקה,
ממש מעל סף השמיעה והיא הייתה בלתי אנושית בעליל. זה כבר היה
יותר מידי, מעיף מבט מעל ראשו לעבר ענפי העץ, משוכנע ליראות
כנף דרקונים שלמה. ''לעזאזל עם זה!'' ההובגובלין בעט בפראות
בצלעות הבהמה המסכנה דוהר בפחד מטורף בחזרה אל העיירה.

הדהרות נבלעו במרחק, הפחד של ההובגובלין היה מדבק והבהמה גמעה
את המרחק במהירות.

דמות קטנה יצאה מבין ענפי העץ. הדמות הייתה כגובה גמד ממוצע אך
הייתה דקה וקלת עצמות כציפור, אוזניה מחודדות ופניה חלקות
ועדינות כפני ילד ועל ראשו ציצת שיער קשורה כזנב סוס.
על כתפו היה שק מסעות ובידו הימנית החזיק מקל דק ארוך וגמיש
אשר בראשו מקלעת עור, המקל היה כלי נשק של גזע הקנדרים, הוא
נקרא "הופק".
כאשר הקנדר הצעיר היה מסחרר את ההופק בידיו, מקלעת העור בקצה
ההופק הייתה משמיעה את רעש חיתוך האוויר אשר נישמע כמו צווחה
מקפיאת דם.

מחייך מקצה אוזן מחודדת אחת אל קצה אוזן מחודדת שנייה קרא אל
בין העצים, "קדימה זקן רטנן שכמוך, צא החוצה" נישמע רעש של
ענפים נשברים ועלים נתלשים בגסות ושלל קללות עסיסיות. מי בין
העצים והשיחים "ניזרק" אל תוך השביל גמד. הוא לא היה זקן הוא
היה צעיר בשנות ה-90 לחייו, רחב ושרירי ככל גזע הגמדים, בעל
זקן ארוך ועבות אשר היה גאה בו, הוא היה חגור וחמוש בקרדום קרב
מרשים ביותר.
כרגע עיניו היו זועפות והמראה הכללי התווסף עם אניצי קש ועלים
אשר היו סבוכים בשערו ובזקנו הפרועים מין הישיבה בין העצים.


דבר המחבר: כפי מי ששם לב אני כתבתי על סדרה מאוד מפורסמת של
רומח הדרקון שמאוד אהבתי... בכל מקרה תמיד רציתי לכתוב
הרפתקאות על הזוג אשר הכי אהבתי ברומח... גדילן וחלמיש כור
אש... לכן אני חושב שאני התחלתי לכתוב עליהם... כי אני חושב
שסיפורם עדיין לא הושלם... מה אתם אומרים...?