בתחנה שלי אני יורדת מהאוטובוס.
תמיד שנאתי תחבורה ציבורית ובעיקר בחורף. בחורף, כשכולם מכוסים
במעילים ענקיים ומחזיקים את המטריות הרטובות שלהם, נורא צפוף
ומסריח באוטובוס. צפוף ורטוב. אומרים שאפשר לטבוע בגשם ובימים
כאלו, כשאני על אוטובוסים, אני מרגישה כאילו זה הדבר הכי נכון
בעולם...

למרות שבחוץ עוד יורד גשם, אני לא מוציאה את המטריה. אומרים
שלגשם יש השפעה מרגיעה, כאילו הוא שוטף את העצבים, את הכעס, את
כל מה שרע.
אבל הוא לא.
והדבר היחיד שנשטף זה האיפור, שגם הוא בסופו של דבר, עוד
ניסיון פתטי להסתיר את עצמי מהעולם, את הפגמים הקטנים ואת
הפגמים הגדולים יותר.

כשאני סוף סוף מגיעה לבית הקפה הקטן, אני רואה בו זוג מאוהב
ונזכרת כמה טוב היה לי בחורף שעבר. בחורף שעבר, כשגם לי הייתה
אהבה, גם אנחנו ישבנו בבית קפה קטן ומלמלנו שטויות שרק מי
שבאמת אוהב יכול להאמין להן.

הגשם מפסיק אבל ההרגשה הרטובה והעצובה נשארת.
אומרים שאפשר לטבוע בגשם ולפעמים, בימים גשומים של חורף אני
מרגישה כאילו זה הדבר הכי נכון בעולם...