יש במקום העבודה שלי בחור אנגלי והברנש הוא נודניק רציני!
הוא זורק הרבה שטויות לחלל האוויר, מהסוג שגורם לך לחשוב על
מותר האדם מהבהמה, ולגירוד עז בקצה האצבעות, דבר שמאלץ אותך
מידי פעם - גם אם אתה אדיש כמו נעל שחוקה - 'לקרוא אותו לסדר',
ע"י הערה סרקסטית ו/או צינית חריפה.
אלא מה, בזמן האחרון בכל פעם שאני מגיב בהערה בונה שכזו, הוא
מייד קורא בתרעומת מתחכמת: "ידעתי, ידעתי שתגיד את זה... " או:
"ידעתי שתהיה חייב להגיב ככה..."
גם היום, כהרגלו (במיוחד בזמן ארוחת הצהריים) כשהיינו כולנו
מסובים ומפטפטים, הוא זרק איזו הערה מתחכמת שטותית שממש הזמינה
צרות - כלומר, תגובה עוקצנית במיוחד והתגובה המתאימה אכן נוצרה
על דל שפתיי, אולם פתאום עלתה לנגד עיניי התמונה של הרגע הבא,
שבה הוא יאמר בנימת ניצחון אווילית: "ידעתי, ידעתי שתהיה חייב
להגיד משהו..."  נצרתי את פי ולא אמרתי דבר.
לאחר כמה שעות, בערב, צצה בראשי השאלה הבאה: האם הוא ידע
הפעם?
התגובה המיידית לכך היא: לא! איך הוא יכול היה 'לדעת'? הרי לא
אמרתי כלום, כאמור.
"אבל חשבת על זה," יאמר מר פולמוסאי, שתמיד עוקב אחרי, "ובכך,
הגבת להערתו".
"נכון," אני אשיב, "חשבתי, אבל לא אמרתי, ולכן הוא לא יכל היה
'לדעת' שאומר משהו - כי הרי לא אמרתי דבר! וחוץ מזה," אוסיף
בניסיון התחמקות מוויכוח, "אולי בכלל הוא לא חשב על זה הפעם."
"אאה," יאמר פולמוסאי כשהוא מנופף באצבעו מול פניי, "אם כן,
הדרך היחידה לדעת אם הוא 'ידע', היא לשאול אותו."
"אבל אם אשאל אותו", אטען אני בתרעומת, "אני בטוח שהוא יאמר
שהוא 'ידע' - גם אם הוא לא 'ידע' - עצם שאלתי אותו, בעצמה
תגרום לו לחשוב על כך ומיד תצמח בראשו ה'ידיעה' הוודאית, שהוא
'ידע' שאני עומד להגיב."
"מאידך גיסא, אילו לא אשאל - הוא לא יחשוב על כך (בדיעבד) ואז
המצב יישאר כפי שאולי היה - שהוא בכלל לא חשב על כך לפני כן."
"אבל אם לא תשאל אותו," יתעקש מר פולמוסאי וזיעה קרה כבר נוטפת
ממצחו, "הרי לא תוכל לדעת בוודאות אם הוא 'ידע' או לא."
"נכון," אאלץ אז להשיב, "לא אוכל לדעת אם לא אשאל. אבל, כפי
שהראתי לפני כן, גם אם אשאל - לא אוכל לדעת, כי עצם שאלתי,
יכולה לגרום אצלו לתהליך 'הידיעה' המדומה."
"נו," יאמר אז מר פולמוסאי בתסכול, "אז... הוא 'ידע' או לא
'ידע' - איך אנו נפטרים מהכאב ראש הזה?"
"ובכן," אומר אני לבסוף למר פולמוסאי, תוך שאני מניח קומפרס של
מיים קרים על מצחו הקודח, "מבחינתי: הוא גם 'ידע' וגם לא
'ידע'. כלומר, מצב ה'ידיעה' שלו מרחף במן מצב מחשבתי קוואנטי,
של 'יודע' ו'לא יודע'."
"רק עוד שאלה במטותא," יאמר אז מר פולמוסאי, רגע לפני שהוא
מתמוטט ומחליק אל הרצפה, מחוסר הכרה, "איך בעצם אתה 'ידעת'
שהוא יגיב כך?"
"או, זה קל," אומר אז וחיוך זחוח על פניי, "כפי שכבר ציינתי,
בזמן האחרון הדבר הזה חוזר על עצמו: הוא זורק איזו שטות כלפי
מישהו לחלל האוויר, ומחייך באווילות, כאילו ניצח באיזשהו קרב
מוחות, ואז אני, מידי פעם, מגיב בהערה צינית כלשהי ש..."
"אבל רק רגע," ישמע אז קולו של מר פולמוסאי, לוחש חלושות ממתחת
לשולחן, "אם כך, אם זה חוזר על עצמו, אז הוא בהחלט יכל היה
'לדעת' שאתה תגיב."
"תשמע," אומר אז, תוך שאני מנסה למנוע ממר פולמוסאי מלנגוס
ברגל השולחן, "הכל יכול להיות."