את דוד שלי אני כמעט ולא זוכרת. אני זוכרת שהוא בא אלי לגן
בגבעתיים כשפתחתי את הראש, הכניס אותי לאוטו הגדול של חברת
חשמל ולקח אותי לבית חולים. אני זוכרת את הידיים שלו.
הרבה זמן עבר, ועוד לא ביקרתי בקבר שלו.
נראה לי דיי מוזר לבכות על מישהו שאני לא מכירה. לשמוע את אבא
שלי מדבר עליו, בכזאת גאווה או לדבר עם דודה שלי שמספרת לי
עליו. אני לא יודעת כמה שהייתי חשובה בשבילו. אין לי מושג.
תמיד סיפרו שהייתי מבקשת שהוא יחזור כשהייתי ילדה קטנה. שהייתי
מסתכלת על תמונה של המשיח ואומרת שהוא יחזיר את דוד שלי.
אני לא זוכרת, אבל מתגעגעת.

אין בן אדם שחסר לי יותר מסבתא שלי.
לא שמרתי איתה על קשר כל כך קרוב, ואני מצטערת על זה יותר ממה
שכל אחד פה יכול להעלות על הדעת. המוות שלה היה המוות הראשון
שחוויתי בחיי הבוגרים. משהו שילווה אותי תמיד. הגסיסה, בית
החולים, החדר בסוף המסדרון, השיחה האחרונה איתה וההלוויה.
סבתא נאבקה בסרטן הרבה שנים. אני אפילו לא זוכרת מה היה לה.
אני זוכרת שלפני כמה שנים, היא היתה בבית חולים ואני ואבא שלי
הלכנו לבקר אותה. ברחתי מהחדר והיא באה אחרי. "רעותי, למה את
בוכה?", "קשה לי לראות אותך ככה", "זה בסדר. אני אצא מפה
מהר".
הפעם האחרונה שראיתי אותה היתה יום לפני שהיא נפטרה. באתי
בבוקר לבית חולים בלי שאף אחד ידע. דודה שלי היתה שם. הם אמרו
שהיא יכולה למות כל רגע. היא היתה בתרדמת. דודה שלי הלכה אליה
וסיפרה לה שאני בחדר, ושבאתי לבקר אותה. היא התעוררה. התחילה
לקרוא בשם שלי. השתתקתי. לא עניתי לה. היא נרדמה.
מאוחר יותר, היא התעוררה שוב. דיברה איתי ועם בת דודה שלי. סוף
סוף יכולתי לומר לה (במאמץ רב) את מה שחשבתי שאני אף פעם לא
אגיד לה.
"סבתא, את זוכרת את הסיפור על הקוף  שנפל עליו קוקוס מהעץ ואמא
שלו לקחה אותו לבית חולים?" היא חייכה.
"סבתא, אני ממש מצטערת שלא התקשרתי, שלא ביקרתי אותך מספיק. לא
התכוונתי, אני אוהבת אותך."
ואז היא אמרה שזה בסדר. שהיא אוהבת אותי.
"באיזה חדר אני?" (היא היתה בחדר שבו שמים את האנשים שעומדים
למות. חדר פרטי. רק למשפחה).
"את בחדר 6. אל תדאגי, הרופאים אומרים שאת מבריאה. את בסדר
גמור." (שקר).

החזקתי לה את היד, נישקתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה.
הלכתי הביתה. חשבתי שאני אחזור ביום ראשון, אני אראה מה איתה.

יום אחרי זה, אבא נכנס הביתה. אני ראיתי טלויזיה. הוא היה
מחויך, רגוע.
"היא הלכה."
שמחתי. לא בכיתי.

התלבשתי להלוויה. יצאנו. לא בכיתי. אנשים התחילו להגיע.
דוד שלי, רמי, ניגש אלי וחיבק אותי.
"תהיי חזקה, את אמרת לה את מה שרצית. הרבה אנשים היו רוצים
להיות במקומך."
רק אז נשברתי.

מוציאים את הגופה.
אבא בוכה. אני ואח שלי מחבקים אותו.
כל הזמן הוא אומר לי שהיא מרגישה טוב עכשיו, שהיא לא סובלת.

הם מכניסים אותה פנימה. היא נשמעת כמו שק של תפוחי אדמה. אני
לא אשכח את הרעש הזה.
הם מכסים אותה ואומרים קדיש.

הולכים.

הכי קשה, זה לראות את הסבתא השניה. להרגיש שאנחנו ממשיכים
בחיים שלנו והיא לא פה. אנחנו נפגשים ושמחים והיא כל כך רצתה
שככה נהייה, אבל היא לא פה בשביל לראות את זה.

כל מה שנשאר זה מצבה. וזה לא עושה לי כלום. זה לא מייצג שום
דבר. סבתא שלי לא נמצאת שם.
הדבר היחידי שנשמר אצלי ושאני זוכרת זה את איך שהיא היתה קוראת
לי. רק זה. לא צריכה יותר מזה.

אני מצטערת.