-"נו יופי, אז פוצצת אותו במכות, באמת מאוד בוגר מצידך... אתה
רוצה אולי שנדביק לך מדבקה של 'אני גיבור' על החולצה?!"
-"ענבל, הציניות שלך ממש לא תורמת למצב כרגע!", רונן ירק את
שאריות החול שנותרו בפיו, הוא היה מכוסה כולו בבוץ, בגדיו היו
קרועים ושיערו פרוע, גופו היה חבול, עינו הימנית היתה נפוחה
ונראה היה כי אפו מדמם. השענתי את זרועו על כתפיי ועזרתי לו
לדדות (בקושי) לעבר המכונית. "למה היינו צריכים לחנות רחוק כל
כך?", הוא קיטר ואני התעלמתי, בין כה וכה לא יעזור אם אני אגיד
לו שזה בגלל שהוא לא רצה לשלם במגרש החניה...

בנוסף לקושי שבסחיבת הגוש המוכה הזה שתלוי לי על הכתף, החל
לרדת גשם זלעפות ותוך שניות מעטות מצאתי עצמי רטובה מכף רגל
ועד ראש. אילולא היה לי מצפון, הייתי משאירה את הטיפש לשבת
בגשם ולמצוא את הדרך בחזרה הביתה בכוחות עצמו. הרגשתי רע, ולא
בגלל שהגשם הרס את הפן היפה שהספרית עבדה עליו אתמול קרוב לחצי
שעה. אילולא אני, רונן לא היה מגיע למצב הזה. מובן שכעסתי על
שהתנהג כמו איש מערות שנעזר בידיו וברגליו כדי לתקשר עם הזולת,
אבל עם זאת הרגשתי אשמה.

אין לי מושג מה ניסיתי להשיג בכך שסיפרתי לרונן על שי.
למרות שחלף זמן רב מאז נפרדנו, אני ורונן וסיכמנו להשאר ידידים
טובים. נראה היה כי רק לאחרונה הוא מתחיל להפנים את העובדה
שלעולם לא נחזור לשמש כזוג, אך הוא שכח הכל ברגע שסיימתי לספר
את סיפורי הנוגע ללב. הוא החליט להעניש את שי והפך את עצמו
לשליח שבא להגן על כבודי ולנקום את נקמתי... במצב אחר עוד
הייתי מעודדת אותו לעשות כך, וזה לא שלא כעסתי על שי, כעסתי
עליו מאוד על כך שעשה ממני צחוק ("אין לי בעיה שנשאר ידידים"
הוא עוד העיז לומר לי), במצב אחר לא היה אכפת לי עם רונן גם
היה הורג אותו...

אבל עכשיו, כשאני יושבת במכונית עם ערכת "עזרה ראשונה" תחתיי
ומחטאה את הפצעים והשריטות בפניו של רונן, אני מעזה להודות
בפני עצמי שאת העונש שקיבל שי על כך שיצא עם מישהי אחרת בזמן
שהיה מחוייב לי, הייתי צריכה לקבל גם אני, על כך שיצאתי עם שי
בזמן שהייתי מחוייבת לרונן...