זה קרה בקיץ של 93', הייתי אז בן שלוש עשרה. אני ניקיתי את
רצפת המטבח בבית משפחתי. זה היה באמצע הקיץ ואם אני זוכר נכון
זה היה השבוע הכי חם מכל השבועות בשנה ההיא. החום והלחות מלאו
את אוויר היום כך שהרגשתי כאילו אני ב"סאונה". אפילו אם הייתי
הולך עירום ברחוב אני חושב שהייתי יכול למות מחום.
המשפחה שלי לא הייתה מה שהייתי קורא לה "משפחה עשירה..." אבל
גם לא משפחה ענייה. חיינו בדירת 3 חדרים, ששכרנו בקומה השנייה
של בית דירות. בעל הבניין היה קרוב של אמא שלי כך שהייתה לנו
הנחה (אתם יודעים כאלו הנחות למשפחה זה קורק כל הזמן לאנשים
שיש משפחה כמובן), אבל זה עדיין לא עזר מספיק כי עדיין היה קשה
לאמא לגייס מספיק כסף לשלם את שכר הדירה.
כמשפחה חיינו ביחד: אני, אחותי, אמי... ואבא. אחותי הסתדרה אתי
כמו שכל אחות גדולה "מסתדרת" עם אחיה הקטן. כלומר, רבנו...
לעיתים רחוקות, אבל רוב הזמן פשוט סבלנו אחד את השנייה. זאת
אומרת אלא אם כן יש לה משהו להציע לי!
אמי עבדה כמורה במשרה חלקית ולכן היא הכירה את "הצד השני" של
כל נער ונערה טוב מאוד. היא גם השתמשה בידע או בצרה הזאת כדי
להוציא את הזעם שלה על אנשים לפעמים... עלי. אבל היא הייתה אמא
טובה. אתם כמובן לא חושבים שהיא הכתה אנשים? היא לא עשתה זאת
היא רק נתנה לנערים ונערות מתבגרות לעשות את הדברים שהם הכי
שונאים לעשות: לעזור בבית ולנקות. טוב בכל זאת אמא שלי הייתה
מורה! אבל לא אכפת לי מה היא לימדה. בחי השני של זמנה היא
הייתה עובדת ניקיון (עוד סיבה למה שיא נתנה לי לעשות בבית),
אלו לא היו מה שהייתי קורא להן "עבודות טובות" או "מכובדות"
אבל הם נתנו לנו להמשיך ולהתקיים.
אבא שלי היה... אפס! (אוי לא כבוד אב האם פגעתי?) זה מה שהייתי
קורא ל"אבא" שלי. היא היה מובטל כבר כמעט שנה והוא ניסה כל כך
להשיג עבודה. הוא היה שוכב על הספה כל היום, שותה בירה וצופה
בטלוויזיה כל היום. בכל שאר ה"זמן" שהיה לו הוא היה שוכב במקום
(על הספה) ישן ונוחר, וכך הוא היה מפריע לכל הבית. אם הוא היה
ממש משועמם אז הוא היה יוצא לאיזה פאב ונעלם לכמה ימים. אף פעם
לא התגעגענו אליו ותמיד קיללנו כשהוא חזר.
אמא תמיד רבה איתו על זה שהוא אף פעם לא יצא "לחפש עבודה", הוא
כמובן תמיד הפסיד כי לאמא תמיד היה את הכסף- מקור "שמחתו". הוא
לא היה בדיוק "הגבר" בבית, מרוב שתיה וזבל הוא כבר לא יכל
להשתמש בשכל שלו כמו שצריך. הוא לא יכל להכות אותנו ולהשליט
טרור על המשפחה כי אם הוא היה מתחיל עם זה הוא היה גומר כגבר
המוכה במשפחה. הוא כמובן לא העז לעזוב אותנו כי לא היה לו לאן
ללכת, אך אנחנו (הילדים) קיווינו לכך. זאת בטח הייתה המחשבה
היחידה שלי ושל אחותי שהייתה זהה. התרוץ הידוע שהוא נתן לאמא
על למה הוא לא יצא לחפש עבודה הייתה שהוא יצא לחפש עבודה
ונדחה. זה כמובן היה התרוץ הכי עלוב וילדותי שאי פעם שמענו,
אבל מה כבר ניתן לצפות מאפס. אמא שלי ידעה שהוא משקר,אבל אחרי
כמה שנים כשהיא ראתה שהמצב לא משתנה היא הותירה אותו לנפשו.
הוא היה כמו חיית מחמת שלבעליו לא היה את הלב להרוג בזריקה.
אחותי, לעומת זאת הייתה כל מה שניתן היה לצפות מילדה או "אישה
צעירה" בת 17. קודם כל היא הייתה עצמאית כנדרש. זאת אומרת, היא
תמיד רבה עם אמא וסירבה לדרישותיה (ושל אבא) ובקשותיה כל כך
בתוקף שלעיתים דמיתי את מלחמתם למלחמה הנצחית בין כלבים
וחתולים. היא גם צרחה על אבא (דבר שלא כל כך הפריע לי),
ו"ביקשה" (ולא במילים יפות) שיעזוב את הבית. אך כמובן לא היה
כל סיכוי נגדו, כלומר אם היא רצתה לגרור אותו מחוץ לבית. אבל
זה לא אומר שהיא לא ניסתה!
היא גם ניסתה להיטפל אלי, אבל אני רק התעלמתי ממנה (זה עבד)
ושמעתי עוזבת בטריקה. אני חושב שזה כנראה היה בגלל הילדות
העשוקה שלה. כמובן שגם לי הייתה ילדות עשוקה, אבל במקרה שלי לא
היה לי אכפת מה לעזאזל המשפחה שלי הייתה עושה סביבי. לי היה
עולם משלי בתוך החדר עם המוזיקה והספרים שלי שאליו אף אחד לא
חדר.
המוזיקה שלי עמדה בתווך שבין מוזיקה קלאסית לבין רוק כבד (תווך
די גדול,לא?). הקשבתי למוזיקה קלאסית כדי להשביע את נפשי,
והקשבתי לרוק כבד כי המילים דיברו אלי.
הספרים שקראתי היו בעיקר ספרי מדע בדיוני כי אז אפשר להמציא
עולם טוב יותר בשביל עצמך במקום לשקוע בכאב ועצבות של המציאות.
בכלל הספורים האלו היו רחוקים מהמציאות ככל האפשר כך שאף פעם
לא הייתי צריך שירצו לי על מכאובי העולם גם בזמני הפנוי. אפילו
שהסופרים לפעמים תקעו קטעים מנסיונם האישי חבויים בספרים
האלו.
אך בשנה הספציפית הזאת המעגל הסגור של חיי נקטע על ידי
לימודיי. הייתי תלמיד גרוע לכל אורך השנה והבית ספר אמר שאם
אני לא אשתפר בלימודים תוך זמן קצר (זמן תקופת המבחן שלי) אז
אני אצטרך להישאר כיתה. דבר שבהחלט לא רצויי. אמא בהחלט לא
אהבה את הרעיון הזה כי היא הסבירה לי שאחרי שאני אתבגר אני
אצטרך לטפל במשפחה. כמובן שבגלל שאחותי כבר מזמן לא נראתה כמו
שהיא יכולה לפרנס את המשפחה אז אני נהייתי התקווה האחרונה של
המשפחה. אני הייתי צריך לקחת את האחריות להמשך קיום המשפחה על
כתפיי, דבר שבהחלט לא קל. כדי להשיג עבודה טובה צריך לסיים בית
ספר בהצלחה, וכדי לעשות זאת אתה צריך לחרוש את ספריי הלימוד
שלך כל החיים.
אני לא כל כך אהבתי את הרעיון שאני אצטרך לחיות עם אמי עד סוף
ימי, אז בכל דרך שאני הסתכלתי על המצב הבנתי שאני צריך להתחיל
ללמוד. כמובן שאומרים שאי אפשר לשנות את טבע האדם ואם אדם עצלן
(כמוני) אז הוא עצלן וזהו סוף הסיפור. אמא שלי חשבה אחרת. בכל
זאת האחריות הייתה רק מעבר לדלת הבאה בפרוזדור החיים ואני לא
חשבתי שזה ייקח הרבה זמן עד שיתחילו להיטפל אלי בגלל זה.
אמא שלי הכריחה אותי ללמוד כל הקיץ. היא הכריחה אותי ללמוד
בזמן שהחברים שלי שיחקו בחוץ. אני תמיד חשבתי שכשאני אגדל אני
אוכל להלוות כסף מחבריי היותר "עשירים" מצד שני מי בכלל רוצה
אפס כזה בסביבה? אני בכלל לא רציתי להיות כמו אבי, כי אם זה
היה קורה לי אני מעדיף להתאבד.
החברים שלי צחקו עלי, אבל לא נעלבתי כי גם אני עשיתי זאת
לילדים אחרים אז לא היה אכפת לי. תמיד יכולתי לשמוע את המשפט
האחרון שאמא שלי הייתה אומרת לפני שיצאתי מצלצל לי בראש. היא
הייתה אומרת: "מה יותר חשוב לך העתיד שלך או משחק כדורגל?"
תמיד עניתי לה שמשחק כדורגל יותר חשוב או לפחות רציתי לענות.
תמיד אחרי המשפט הזה של אמא הייתי מקבל ממנה בעיטה בתחת, אבל
את זה תמיד שכחתי.
טוב אז אחרי זה לא הייתה לי ברירה ועם המשפט הזה מצלצל לי בראש
כל היום הייתי עושה מה שאמי ביקשה. חוץ ממקרה אחד שבו שאלה
אותי אם אני ארצה לקחת קורס ל"ילדים מיוחדים" או יותר נכון
לומר "ילדים עם בעיות". אני סרבתי בכל תוקף ואמי שחכה מהעניין.

אז הקיץ הזה התבזבז לי בגלל כל השעורים והעבודות שהיו לי בבית.
היה כל כך חם בחוץ ובפנים היה עוד יותר חם, והדבר הכי גרוע היה
שלא היה לנו מיזוג או לפחות מאווררים בבית.
אמא שלי תמיד אמרה שאף אחד לא ימות מחום בקיץ בלי מאוורר, אבל
בחורף כשאין תנור והטמפרטורה בחוץ יורדת מתחת לאפס אז אפשר
לקפוא למוות בלי תנור. אני הייתי חולק עליה בעניין הזה כי לא
הבנתי מה ההבדל הרי בשני המקרים אפשר למות! במקרה ההוא של אותו
היום זאת אומרת הייתי אומר שאפילו אם היה לי מאוורר בבית
והייתי שותה מים כל שנייה הייתי מת מחום.
לכן הדלקתי את כל התנורים בבית כי אם אין לך מאווררים בבית
לפחות תדליק את התנורים. תגידו לי אם אין פה הגיון? כנראה שלא,
אבל באותו זמן בשביל ילד שסנוור על ידי החום הכבד זה היה
הגיוני. הבית היה עכשיו כל כך חם שפתחתי את כל החלונות (זה
כאילו סתר את הרעיון שלי לגבי התנורים, אבל כמו שאמרתי החום
דפק לי את הראש).
לבשתי מכנסיים קצרות בצבי שחור (וזה לא הקל עליי עם החום הכבד
כי כמו שאתם יודעים או לא יודעים צבע שחור סופג חום!) וגופיה
לבנה. אני אישית מעדיף להסתובב בבית עם מכנסי הבוקסר שלי, אבל
אמא שלי לא מרשה לי. היא אומרת שזה מנהג מגונה. אז מה אני יכול
לענות לזה? אמהות כנראה יודעות על מה הן מדברות (אפילו שבמקרה
של בנים אני מסופק אם זה כך), אבל זה לא אומר שאנחנו חייבים
להקשיב להן.
טוב אני הייתי באמצע... אה כן. אני ניקיתי את רצפת המטבח בחום
הכבד כאשר אחותי נכנסה לבית בריצה עם עלון מידע (כזה שמחלקים
להופעות או מסיבות). האי מלמלה לעברי משהו שלא יכולתי לשמוע כי
היא ניסתה לנשום קצת אוויר באותו זמן.
אני שאלתי אותה: "מה?"
היא מלמלה משהו לעברי שוב, אבל עדיין לא יכולתי להבין אותה.
זרקתי את המגב שבו השתמשתי כך שהוא נטרק ברצפה בחוזקה, והלכתי
אל אחותי. "מה?" שאלתי שוב.
היא עצרה שנייה את הנשימה שלה ואז התחילה לנשום שוב בקצב סדיר
ובסיפוק מצידה. פתאום היא הפסיקה לנשום ושמעתי אותה מרחרחת את
האוויר כמו כלב כאילו היתה שריפה או חרא באוויר.
"למה כל כך חם פה?" היא שאלה.
היא אפילו לא נתנה לי לפתוח את הפה כשהיא הסתובבה וראתה את
התנורים הדולקים בחדר. היא רצה מיד לכבות אותם ואז רצה לבדוק
שכל חלון בבית פתוח. כשהיא גמרה אחרי כמה דקות היא הסתובבה
חזרה אלי, כך כמו מפלצת הפרצוף שלה היה מלא חמה וזעם, הזיעה
טפטפה מפניה האדומות מחום וכעס.
הסתכלתי עליה עם הפרצוף הכי תמים שיכולתי לאמץ לעצמי והסתכלתי
עליה כאילו ששום דבר לא קרה. היא שאלה אותי שאלה אך לא שמעתי
שום דבר, המילים פשוט נורו דרכי. אני יודע שהיא שאלה אותי שאלה
בגלל שהסתכלתי על בשפתיים שלה והם זזו כמו בסרטים. אני פשוט
בהיתי בה כמו אידיוט. היא לבשה חולצה צמודה בצבע סגול וחצאית
מיני קצרה מאוד. חצאיות ושמלות הם אחד היתרונות (הרבים) שיש
לנשים על גברים. נשים יכולות ללבוש גם חצאיות וגם מכנסיים מכל
הסוגים בעוד אנחנו (הגברים) יכולים רק ללבוש מכנסיים. אז אלא
אם כן אתה גר בסקוטלנד או מבקר שם ויש לך חצאית סקוטית
(לגברים), שהיא חצאית לכל דבר, אין לך ממה לחשוש בחצאיות. הדבר
הכי טוב בחצאיות הוא שהן מאווררות את הגוף התחתון יותר טוב,
ובמיוחד חלקים מסוימים שלו. בכל זאת נראה לי שאין תקווה לגברים
בעניין הזה, זאת אומרת אלא אם כן אתה רוצה להיות "מלכת הדראג"
הראשונה בשכונה שלך.
אחותי שאלה אותי את השאלה שלה שוב והפעם הפסקתי לחלום ושמעתי
אותה. "למה כל התנורים היו דלוקים בבית?" היא שאלה את השאלה
שלה כך שהיא האדימה את בפנים שלה יתר על המידה. היא אהבה לעשות
את זה, אבל רק עם בנים כי הם חשבו שאז היא נראית חמודה ולא עם
אח שלה. זה כנראה היה אחד מהמקרים יוצאי הדופן האלו שבהם היא
האדימה את הפנים שלה מתוך כעס אמיתי ולא מתוך שעשוע. היא אפילו
לא צעקה עלי כי היא לא רצתה להרוס את מיתרי הקול היפים שלה,
אני לא הייתי שווה בשבילה את זה.
אני בדיוק עמדתי להתחיל ולהסביר לה את ההגיון שבדברים כאשר היא
הרימה את היד שלה וסתמה לי את הפה. היא נרגעה. היא הלכה אל
המקרר ומשם הוציא את אחד מהיוגורטים האלה עם אפס אחוזי שומן
ובלי קלוריות שיש להם טעם של חרא. זו אחת מהדיאטות האלו שנשים
עושות בגיל הזה (או בכלל בכל גיל אחר, אפילו אמא שלי אוכלת חרא
כזה) ואז הן עוד מאשימות את הגברים בעולם ה"אכזר" הזה על
הכרחתם לרזות! מי שאוכל חרא כזה לא יכול להאשים אחרים בזה.
זונות!
הלכתי אל אחותי ושאלתי אותה: "נו, אז מה רצית להגיד לי לפני זה
כשנכנסת לבית בריצה?"
היא הלכה אל עבר הכיור ככה בנינוחות כאילו כלום לא קרה ורחצה
את הפנים היפות והמטופחות שלה, אבל היו כל כך הרבה מקומות
בפנים שלה שמהם היא לא רצתה להוריד את באיפור שזה היה פשוט
בילתי אפשרי והיא פשוט סגרה את הברז. לא שאחותי לבשה כל כך
הרבה איפור, אבל ככה זה עם בנות הם כל כך מטופחות שיש דברים
שנמצאים מעבר אליהן. אחר כך אחותי עוד לקחה מגבת ו"ניגבה" את
הפנים שלה, אלא שגם כאן זה היה פשוט מעבר להבנתי והיא פשוט
זרקה עלי את המגבת בעצבנות כי היא הבינה את המצב. היא הלכה
לקצה של המטבח ה"לא כל כך גדול" שלנו והוציאה כף מהמגירה
העליונה. היא הלכה אל שולחן האוכל שלנו והתיישבה על שרפרף
והחלה אוכלת את היוגורט המסריח שלה וקוראת את עיתון הנשים שלה.
זה דבר שפשוט נשגב מבינתי, נשים מבקשות שויון זכויות בין
הגברים ובכל זאת יש להם עיתונים משלהם, אוכל משלהם, ספורט
משלהם (טוב אולי שם יש קצת אפליה בין יכולותיהם הספורטיביות של
גברים ונשים), צבא משלהם (אפילו שגם כאן אני לא מבין מה מושך
צבא מבחינת בחורה אולי זה הכח, השלטון, הסאדו!) ועוד הם רוצות
פוליטיקה משלהם. אז אולי אני קטן מדי כדי להבין את זה אבל
מבחינתי הנשים לא מחפשות שויון אלא יחס מיוחד מצד הגברים שאותו
הן כבר מקובלות.
הלכתי אליה ושאלתי אותה שאלה, אני לא בדיוק זוכר מה שאלתי אותה
(כמו שאני לא בדיוק זוכר כל פרט ממה שקרה לי בשנת 93'), אבל זה
היה בסגנון אותה השאלה ששאלתי לפני זה עם קצת יותר קללות.
"אה זה! זה כבר לא חשוב." היא ענתה בנפנוף ידיים. מה היא חשבה
לעצמה שאנחנו משקים משחקי חיזור, מנסה לשחק אותה קשה להשגה,
אני ממש שונא את זה.
"אבל זה כן חשוב!" חזרתי על עמי כמה פעמים לפני שהמשכתי. "מה
רצית להגיד לי כשנכנסת?" חיכיתי איזה רגע ארוך וכשה היא עדיין
שתקה והעבירה את הדף בעיתון המשכתי לנדנד. אני אפילו לא חושב
שהיא קראה את העיתון אלא רק הסתכלה על התמונות והמילים הגדולות
כמו שהיא עושה בכל עיתון, אבל למה צריך עיתון נשים בשביל זה?!
"טוב... נו, אז לפחות תראי לי את העלון שאיתו נכנסת לבית!"
היא חייכה אלי את אחד מהחיוכים המרושעים שלה והליטה את השיניים
שלה שהיו ממש לבנות וישרות והיא ידעה זאת. "אהה, אז זה כן
מעניין אותך." היא נפנפה את עלון המידע ביד הרחוקה ממני. "טוב,
אז קודם תתן לי לגמור את היוגורט שלי השקט וני אמשיך אתך אחר
כך. תשב על הספה." היא נפנפה את ידה אל עבר הספה בסלון שלא
בדיוק היה מרוחק מהשולחן. אני לא זזתי כי העניין הזה עניין
אותי מספיק כדי שאני אוכל לעמוד לכמה שניות. היא הסתכלה עלי
בזוית עיניה וראיתי את החיוך המרוצה שלה. היא תמיד עשתה לי
שטויות כאלו.
חיכיתי עד שהיא גמרה את היוגורט שלה והשאירה את הזבל שלה
מאחוריה כדי שאני אנקה ואז היססתי שניה כדי שיא לא תרגיש שהיא
שולטת במצב, אבל היא ראתה שהיססתי והחיוך המרושע שלה גדל.
קיללתי בשקט את כל הקללות שידעתי והלכתי אליה באי רצון, אבל
כשהגעתי אליה הסקרנות שלי גברה עלי ושוב שאלתי אותה.
"אז..."
"אז מה?" היא שאלה.
"מה רצית להגיד לי לפני זה? אמרת שתהיי מוכנה לספר לי ואל
תשחקי איתי משחקים יותר כי אני ממש מתעצבן פה." היא ידעה את זה
והיא לא רצתה למשוך את הסיפור יותר אפילו שיכותי לראות שהיא
ממש נהנית מכל הסיפור.
"אה, הדבר הזה!" היא הרימה את הגבות שלה וסובבה את הפנים שלה
ממני כדי להרים את העיתון כדי להשתמש בו כמניפה (אז אפשר להגיד
שאחרי הכל היו לנו מאווררים בבית שלנו).
"אז שמעתי שאתה אוהב מוזיקה קלאסית? (היא ידעה שאני אוהב
מוזיקה קלאסית, הרי היא הייתה אחותי!) ונבלניות הם הדבר האהוב
עליך ביותר? נכון?"
"כן. אז... מצאת משהו כדי לעצבן אותי? אחותי?" שאלתי אותה בקול
מעצבן כזה, היא גם ממש שנאה כשה קראתי לה אחותי. היא מצידה
הכחישה כל קשר אלי.
"אז אתה רוצה לשמוע על זה או לא?" הייתה הפסקה קלה ואז היא קמה
מהכיסא שלה ואמרה "לא? אז כנראה כדאי שאני אלך."היא הסתובבה
ועמדה ללכת, אבל אני תפסתי את ידה והושבתי אותה (לא בכוח, אבל
זה היה בדיוק מה שהיא רצתה שאני אעשה). היא ישבה בהסכמה מלאה
מצידה כי עכשיו היא ידעה בוודאות שנתפסתי ברשת שלה ושעכשיו היא
תוכל להוציא ממני כל דבר שתרצה אפילו כסף! לאחותי היה חוש כזה
מיוחד להתמקחויות, כמעין חוש שישי שהיה לה. היא היתה פעם אחת
בתאילנד ומאז היא ידעה בדיוק איך לגרום לבן אדם לשלם ואת זה
היא עשתה אפילו בלי קטע מיני. אני חושב שגם אני צריך ללכת לשם
יום אחד אני אשים את זה ברשימה שלי, אבל כמו תמיד אני אף פעם
לא אמצא זמן לעשות זאת. ובכלל אני לא יכול לעמוד בפני כל
הריחות חריפים שיש שם בתאילנד בגלל שיש לי בטן... מה אני אגיד
לכם, בטן מאוד... רגישה.
אני גם צברתי קצת ניסיון בהתמקחויות כי למדתי מאחותי הגדולה
(הכלבה) וגם קצת מהילד האגדי הזה "טום סוייר". יכולתי לגרום
לילדים ולמורים לעשות דברים שרציתי בעזרת שיטה שקוראים לה
"פסיכולוגיה הפוכה", אבל נגד אחותי שום דבר לא עבד. היא הייתה
האחת שהמציאה את השיטה, היא פשוט הייתה אשת עסקים מלידה (וזה
בדיוק מה שהיא הפכה להיות כשהיא גדלה. ואגב גם על אמא שלי זה
לא עבד כי היא גידלה את הילדים שלה וממנה שום דבר לא ברח. על
אבא שלי הכל עבד כי רוב היום הוא היה שתוי ועשה דברים שרצינו
בלי כל בעיה.
"טוב, בסדר. ניצחת אותי!" הוצאתי מהארנק שלי חמשה דולרים כי זה
היה כל מה שנותר מה חסכונות שלי. טוב, אתם יודעים איך זה הולך
כשקונים דיסקים ושטויות אחרות כאלה אז זה לא משאיר מקום
לאחיות.
"זה הכל?" היא הייתה ממש מופתעת וכעוסה. היא ציפתה לתשלום
הוגן.
"טוב, למה ציפית? מה את חושבת שאני מיליונר? ובכלל מה שאת רוצה
להגיד לי בטח נמצא ממש מחוץ לדלת על לוח המודעות של הבניין. אז
למה שאני בכלל אשלם לך?" משכתי את היד עם הכסף חזרה והיא
התעצבנה.
"בגלל שברגע שתצא מהדלת הזאת אמא תהרוג אותך!" היא צעקה. היה
קצת הגיון בדברים שלה, אבל פה לא היה מקום להגיון!
"אבל היא לא תדע נכון?"
"לא אם אני לא אספר לה!" היא אמרה ודפקה על השולחן עם האגרוף
הקמוץ שלה. זה לא היה אגרוף גדול במיוחד, נראה יותר כמו אגרוף
של בנות. חמוד כזה, אבל מנסיון למדתי שגם זה יכול לכאוב. לא
כמו בקטטה רצינית, אבל כמו מכה שלא מחזירים עליה. אני ידעתי
שאחותי צודקת, אבל נסתי לבדוק אם יש פרצות לאורך הקו האדום.
"את לא היית עושה דבר כזה נכון?" שאלתי את השאלה הזאת בקול הכי
מעודן שיכולתי, אבל זה יצא לי ממש בכוח ולא נשמע משכנע. "את לא
היית מספרת לאמא נכון? ואני עכשיו רק אתחמק מבעד לדלת רק
לשנייה עם הכסף שלי ואחזור עוד רגע..." היא תקעה בי מבט של
מנצחים מבט כזה שאומר לך שאתה הפסדת. אני שונא כשאנשים תוקעים
בי מבט כזה וכשהם מוסיפים את קריאות השמחה שלהם זה הורג אותי,
ממש נותן לי את ההרגשה שאם אני אדפוק להם קצת מכות והם יצאו
פחות שמחים, אבל במקרה הזה לא יכולתי לעשות כלום. הבנתי את
המסר שלי והצטמקתי חזרה למקום שלי. כל כך רציתי למצוא איזו
פינה להסתתר בה כי הייתי כל כך מבויש ועוד מבת! אבל כשחשבתי
שוב על זה והבנתי שזו אחותי נרגעתי.
העברתי לאחותי את הכסף והיא לקחה אותו ברצון. היא אפילו הריחה
את הכסף בסיפוק רק כדי לעצבן אותי ואז תקעה את הכסף בחזייה
שלה. בקושי הצלחתי להתאפק, אבל הצלחתי.
"טוב, אני אספר לך אבל אתה חייב להבין שעם הכסף הזה... למרות
שהוא בהחלט זעום אתה קונה לעצמך כמה אנשים שישתקו ולא ישטנקרו
עליך. טוב..." היא נשענה קדימה אלי והתחילה לדבר. "אז יש
איזושהי נבלנית בשם וויקטוריה ג'יימס שהולכת לבוא לכאן מחר
(לעיר), והיא הולכת לנגן ב"מחסן"." המחסן היה תחליף למילה ההיא
שאנשים משתמשים בה לומר איפה תזמורות מנגנות. "עכשיו אתה לא
יכול ללכת כי אין לך מספיק כסף כי נקיתי אותך. ואם יש לך עדיין
כסף שתשרף בגיהנום!"
"האם את הולכת?" שאלתי אותה עם קצת קנאה.
"לא, אני לא יכולה ובכל זאת מה לי ולמוזיקה קלאסית?" לאחותי
ולי לא בדיוק היה משהו משותף. לי היה את המוזיקה שלי ולה היה
את כל הדיסקו והאסיד וכל החרא האחר הזה.
" לא, אני הולכת לאיזושהי מסיבה עם בנים... וזה כל מה שאתה
צריך לדעת!" היא זזה באי נעימות בכסא שלה כאילו היא כבר דיברה
יותר מדי, אבל היא המשיכה. "אתה תוכל לראות את ההופעה מעליית
הגג של "המחסן". יש סולם מאחורי הבניין, הסולם עולה אל עליית
הגג וכשאתה מטפס על הסולם תזהר שלא תיפול ותמות. שלא תעז אפילו
לקבל את הסריטה הכי קטנה כי אז הכל ירד על הראש שלי ואני אעבד
את החופש שלי פה. אז תזהר!" היא אמרה את המשפט האחרון בכזאת
תוקפנות שלרגע פחדתי, אבל אז חזרתי לאי הרצינות ולאירוניה
שלי.
"אני אזהר רק אם תחזירי לי את הכסף שלי." הושטתי את היד שלי
לעברה.
"תשכח מזה!" היא נדחפה אחורה. "אם זה עולה כסך אז אני מעדיפה
שתמות." עשיתי את עצמי נעלב, אבל היא לא שמה אז חזרתי
לעגמומיות שלי. "בכל מקרה אני לא אפסיד כלום פחות אח כזה לא
יזיק." היא קמה והלכה אל הדלת הקדמית וכאשר היא סגרה את הדלת
מאחוריה בקושי שצלחתי להגניב לה "תודה", אבל היא חייכה אלי
מעבר לחריץ של הדלת אז ידעתי שהיא שמעה אותי. אז כנראה שכן
אפשר למצוא קצת מידות טובות באחיות של סינדרלה.
עמדתי שם, במקום, עם חיוך על שפתי לכמה דקות ואז ככה מתוך הרגל
כשלא היה לי מה לעשות הסתכלתי על השעון שלי. השעה הייתה שתיים
בצהרים! אמא שלי הייתה אמורה לחזור הביתה בעוד עשרים דקות ואני
הייתי צריך עדיין לנקות את השרותים ואת החדר של אמא שלי. לאבא
שלי לא היה חדר, הוא לא ישן עם אמא שלי אלא אם כן היא רצתה.
כולנו החשבנו את הספה למטה וגם לבית התמידי שלו. ניערתי את
הראש שלי מיד, זרקתי את כל המחשבות האחרות שלי הצידה ורצתי אל
המגב. רחצתי את רצפת המטבח תוך שלושים שניות (שיא עולם!). אני
פספסתי כמה מקומות (כמו הפינות), אבל אם אמא שלי שעיתי את
העבודה שלי, אפילו בחפיף, היא הייתי נותנת לי את דמי הכיס שלי.
וזאת גם הסיבה שהייתי כל כך מודאג שמישהו ישטנקר עלי כי זה לא
היה שאמא הייתה הורגת אותי או משהו, זה פשוט היה שלא הייתי
מקבל את דמי הכיס שלי.
אני הרמתי את הדלי ורצתי אל החדר של אמי, אבל שלא כמו שציפיתי
המי נשפכו בדרך. צעקה גדולה נשמעה מהדהדת בבית "כוס אמו...!"
שמתי את הדלי על הרצפה ורצתי אל חדר הכביסה כדי להביא סמרטוט
יבש. כשרצתי בחזרה אל תוך החדר שכחתי שהרצפה רטובה והחלקתי על
מי הסבון ונפלתי על התחת. אני חושב שברגע ההוא נראיתי יותר
גרוע מ"גופי"Goofy)) של דיסני. שוכב ככה על הצד, רטוב מכל המים
המלוכלכים האלה. אני יכול להגיד לכם דבר אחד לגבי זה, לי זה לא
היה נעים ואני בטוח שאמא שלי לא הייתה מקבלת את זה בשמחה.
אני קמתי מהרצפה לאט והרגשתי את כל המים המלוכלכים האלו שנספגו
במכנסיים שלי... לא נעים. התחלתי לנקות את הרצפה במהירות,
מחליק מדי פעם אבל מצליח לנקות. הייתי שמח שלפחות הייתי יחף כי
אחרת הייתי יכול להיות תקוע בלי נעליים לאיזה שבוע. גמרתי את
הרצפה בתוך חמש דקות ואולי פחות. פשוט כשאתה בלחץ הזמן רץ.
תראו כמה בעיות הכסף גורם בעולם! הפעם הלכתי לחדר של אמא שלי
לאט לאט וכשהגעתי לשם וראתי את כל הזבל על הרצפה נזכרתי שצריך
לנקות ולטאטא את הרצפה לפני ששוטפים אותה. שמתי את הדלי על
הרצפה והתחלתי לנקות את החדר. זרקתי את כל הדברים שהיו בחדר על
המיטה הזוגית של אמא ובזמן שעשיתי את כל זה הפלתי את קופסת
התכשיטים שלה כך שהם התגלגלו על כל הרצפה. לא יכולתי להאמין
לאיזה שלומיאל הפכתי. זה מה שקורה לנער או למבוגר כאשר הוא
נכנס ללחץ, הוא מתבלגן. אני לא חושב שאני מחדש כאן משהו בשביל
מי שישמע את זה, אבל בכל זאת רציתי להזכיר את זה.
אני לא יודע איך הצלחתי, אבל עד שאמא חזרה הביתה הבית נצץ...
טוב לא בדיוק נצץ, אבל בואו נגיד שהבית היה נקי מספיק כדי שהיא
לא תתעצבן עלי. אפילו שהיא כן שמה לב שמישהו נגע לה בתכשיטים.
אפילו שהכל כאן נשמע טוב ויפה צצו כמה בעיות, ככה סתם מאליהן.
הראשונה היא שלא קבלתי את דמי הכיס שלי כי אמא אמרה שהעבודה
שעשיתי לא הייתי מספיק טובה. עוד שבוע הלך לטמיון. והדבר השני
הוא שקבלתי מכה כל כך חזקה בתחת שכאב לי ללכת במשך חודש שלם!
והכאב הנפשי היה כל כך עמוק שאני עדיין מרגיש את הכאב ואת
ההשפלה שבנפילה הזאת. אה, שטויות של ילדים. כמובן שיש מקומות
יותר כואבים מהתחת, אבל אותם אני לא אזכיר. לפחות אני יכול
להתעלם מהכאב כל עוד יש פרס ובמקרה הזה הייתי אומר שזה ההופעה
ב"מחסן". אתם יכולים לראות את זה כדחף אגואיסטי, אבל תגידו לי
מה לא אגואיסטי?

בלילה ההוא אכלתי ארוחת ערב לפני המשפחה שלי כדי שאוכל ללכת
לישון מוקדם ולמחרת להיות ערני לקונצרט כי רוב הילדים בגילי
סובלים מחוסר שינה ולכן ישנים בכל שעות היום והלילה ככה פה
ושם. לפחות אני חושב שרוב הילדים בגילי נשארים ערים עד השעות
הקטנות של הלילה, ומי שלא... אז יש לו בעיה. אמא שלי לא שאלה
שאלות, אבל יכולתי לראות עליה שהיא חושדת שמשהו לא הולך כשורה.
ילד שהולך לישון כל יום בשתיים בבוקר ופתאום הוא הולך לישון
מוקדם תגידו לי אם זה לא נראה מוזר.
אני יכול להוסיף רק עוד פרט קטן אחד לגבי אותו הליל כדי להמחיש
לכם עד כמה הייתי לחוץ. באותו לילה לקח לי כמעט שעה להירדם,
דבר שבהחלט לא נורמלי בשבילי. לרוב לוקח לי שניה להרדם והרבה
זמן לקום, אבל עכשיו כששיבשתי את שעות השינה שלי עוד יותר בזה
שהלכתי לישון מוקדם זה היה יותר גרוע מלהתעורר בבוקר. ספרתי את
השניות גם בגלל שהתרגשתי לקראת היום שלמחרת, אבל גם בגלל שלא
יכולת להרדם. מצד אחד זה היה כמו חלום שעמד להתגשם ומצד שני זה
היה פשוט חלום בלהות, להרדם. כמובן שהחלום הזה לא היה מושלם כי
לא יכולתי לשבת כמו בן אדם עם כל הזונות העשירים האלה שהולכים
לקונצרטים כל שבוע.
אני יכול להגיד לכם שלאהוב מוזיקה קלאסית ובעיקר ללכת
לקונצרטים זה תחביב מסוכן בשביל ילד שלא בא ממשפחה "עשירה"
ושאין לו כסף לדברים כאלו. זאת אומרת, אלא אם כן יש לילד הורה
שרוצה לראות קונצרט בהופעה חיה ורוצה לקחת אותו איתו, דבר שלא
קורה במציאות. טוב, אני לקחתי את התחביב הזה בלית ברירה כי אי
אפשר להתכחש לרצון הלב. אבל אני לא כל כך הרגשתי טוב עם זה
שעמדתי לגזול את פרנסתה של הנבלנית על ידי זה שאני אתגנב לתוך
ההופעה.

כאשר סף סוף נרדמתי זה היה מתוך התרגשות ותשישות. זה היה אחד
מהלילות הארוכים האלה שתמיד היו לי כאשר לא יכולתי לנתח את
המחשבות שלי ונותרתי עם איזה עשרים אלף מחשבות שהתערבבו בראש
שלי בבת אחת. זה היה כאילו שכל העולם מסתחרר סביב יותר ויותר
מהר ואני הייתי נעשה סחרחר ולא יכולתי להבין למה קורה מה
שקורה, זה פשוט היה קורה. כאשר פתאום הכל היה עוצר ואני הייתי
עומד שם במרכז, לבד בתוך החשיכה וכל האורות שלפני רגע הסתחררו
מסביב נעלמו כאילו בלעה אותם היבשה. זה היה כאילו כלום לא קרה,
כאילו אני לא הייתי ולא נבראתי.
כשהתעוררתי בבוקר אני פשוט שכבתי שם במיטה בלי לעשות כלום,
סתם בהיתי בתקרה לאיזו שעה. לא רציתי לעשות כלום, ולכן לא
עשיתי איזה פרדוקס יפה על החיים וחופש הבחירה רק חבל שהוא לא
קיים באמת. אחרי זה... טוב שעה אני חושב התגלגלתי מהמיטה
ונפלתי עם הבטן שלי על הרצפה. זאת הייתה השיטה הרגילה שלי
להעיר את עצמי כאשר הייתי חצי ישן ולא רציתי לזוז. פשוט גלגלתי
את עצמי והופ! בהתחלה זה כאב אבל עכשיו אני כבר מיומן. אבל
לפעמים כאשר אני ממש עייף אפילו זה לא יכול לעזור ואני פשוט
נרדם ככה עם הפרצוף מרוח על הרצפה הקרה. כמובן שהחלום היפה שלי
תמיד נקטע כשאחותי נכנסת לחדר ומעירה אותי באומרה שאני האדם
הכי דפוק בראש שהיא אי פעם פגשה. נכון, הכלבה הזאת אומרת לי את
זה היא צריכה להסתכל על החברים לה כולם מסוממים. דפוק בראש?
אני? כלבה!
קמתי לאט לאט ואז פתאום הרגשתי כאב חד בצוואר שלי. מסתבר שכמו
אידיוט אני השארתי חריץ קטן פתוח בחלון והנה נתפס לי הצוואר.
הרוח כנראה נשבה על העורף שלי כל הלילה. התחלתי לקלל כמו
משוגע. זה דבר שקורה לי לפעמים אפילו שאני לא בדיוק יודע מה
הגבול בין לקלל כמו משוגע או סתם לקלל כי אני מקלל כל הזמן.
בסיפור הזה אני פשוט אומר לכם שקיללתי כדי לחסוך לכם את עגמת
הנפש של קריאת סיפור דפוק מלא קללות. בכל זאת התחלתי לקלל את
עצמי ואת החלון ואת כל העולם המזדיין... אופס הנה התחלתי שוב.
קיללתי כך לכמה זמן ואז ככה פתאום סובבתי את הראש ואת הצוואר
שלי ימינה עד הסוף. זה גרם לי לצרוח מהכאב, אבל אחרי קצת זמן
הכאב עבר וסובבתי את הראש שלי חזרה למקום הקבוע שלו.
יצאתי מהחדר עם רגליים עקומות כל כך שהתנודדתי מצד לצד כמו
שיכור ואז ככה פתאום כשיצאתי מהחדר שלי נזכרתי... הסתובבתי
חזרתי לחדר והרמתי את המשקפיים. הם שכבו על הרצפה לצד המיטה
שלי בגלל שכל לילה הייתי שוכח לשים אותם על המדף והייתי מוריד
אותם כשכבר שכבתי במיטה ולא היה לי כוח להוריד את השמיכה. זה
היה מקום מסוכן כך על הרצפה כי הייתי יכול לדרוך ולרמוס אותם
בכל רגע. אבל זה עדיין לא קרה אז לא נלחצתי, אבל כמה שנים אח"כ
זה קרה ובגדול! אבל זה לא קשור לסיפור הזה.
הלכתי למטבח ואז חוץ מהצוואר שלי גם התחלתי להרגיש את הכאב
בתחת שלי מאתמול. שמתי לב שהבית היה ריק כי אם הצעקה שלי לא
הרימה עוד כמה צעקות אחריה אז חשבתי לעצמי שכנראה שאני לבד
ועובדה- צדקתי. הרמתי את הראש והסתכלתי על שעון הקיר שלנו
לראות מה השעה. זה היה אחד מהשעונים הדפוקים האלה שאתה מקבל
במבצעים בסופר, חרא של שעונים. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בבוקר
(11:30). לשניה אחת ממש נלחצתי, אבל נזכרתי שזה היה אמצע הקיץ
אז לא הייתה סיבה לדאגה.
הלכתי אל המקרר והוצאתי את החלב ואז הוצאתי מהארון את
ה"כריות". לא הייתי כל כך רעב, אבל הרגשתי כמו שרציתי לאכול
(מין לחץ חברתי כזה לאכול ארוחת בוקר אפילו כשאין אנשים
מסביבך), אבל אחרי פחות מחצי קערה של חלב הייתי מלא. דחפתי את
הקערה ממני והלכתי לסלון (הלא כל כך רחוק משם) והדלקתי את
הטלוויזיה.
במשך השעות הבאות (שלוש או ארבע שעות) אני בזבזתי את הזמן שלי
מול הטלוויזיה. אני אפילו לא יודע למה ראיתי טלוויזיה כי כל
התוכניות בשעות האלה היו תוכניות ילדים מפגרות ואופרות סבון
שאף אחד לא רואה. אני סתם בהיתי בטלוויזיה למשך שעות אפילו
ששום מידע לא נקלט לתוך קופסת השערות שלי. אמא שלי טוענת שזה
למה שיש לי משקפיים כי אני פשוט בוהה ולא מסתכל החיים היפים
שיש בחוץ. ממש חיים יפים שתסתכל איזה מין חיים היא מנהלת. בכל
זאת אני סתם שכבתי על הספה ובהיתי לתוך קופסא צבעונית שמשנה
צבעים כל שתי שניות. אה, אם זה מעניין אתכם הסיבה שיכולתי לשכב
על הספה הייתה בגלל שזה היה אחד מאותם ימים שאבא נעלם.
בערך בשלוש וחצי או ארבע קמתי והלכתי להתלבש. ידעתי שאימי לא
תחזור הביתה עד מאוחר בגלל שהיא צריכה לשלם מסים או משהו כזה,
ואחותי... אין לי מה לומר בקשר לאחותי.
אני עמדתי ללכת להופעה מוקדם כדי שכשאני אגיע לשם ואתחמק פנימה
מאחורה אף אחד לא יהיה שם... רציתי לבוא לפני הקהל ולפני
המחזאי. ככה לפחות היה פחות חשש להתפס ובכלל הייתי חייב לעזוב
מוקדם כדי שאני לא אפגוש בטעות את אמא שלי חוזרת מוקדם
מהעבודה.
אני חושב שלקחתי תיק... אבל אני לא בדיוק זוכר (ולא שזה באמת
חשוב רק חשבתי שאני אזכיר את זה). טוב, בכל זאת עזבתי את הבית
מוקדם, אפשר לקרוא לזה כוננות לבאות ואפשר לקרוא לזה מתיחת
אברים אחרי יום ארוך ומבוזבז. ה"מחסן" היה רק כמה דקות מהבית
שלי. כשהגעתי ל"מחסן" ראיתי מודעות גדולות כמו שראיתי בדרך,
כנראה שהאשה הזאת הייתה דבר גדול בעיר. וכנראה שלא הייתי יכול
לפספס את ההופעה הזאת בכל מקרה והרגשתי כמו אידיוט שכרגע בזבז
חמישה דולר.
השומר בכניסה בהה בי לכמה דקות כשעמדתי שם לכמה דקות. הוא היה
אחד מהחיות-אדם האלה שנראים כמו משאית, הם ממש מטורפים. נתקלתי
פעם באחד ובקושי יכולתי לנשום אח"כ (לא זה לא בגלל סיגריות!)
הוא פשוט נתקל בי ככה בטעות או ככה חשבתי, בטח ניסה להרוג
אותי, הבן זונה. בכל זאת עברתי את השומר הזה ואת העיניים
החודרניות שלו והגעתי אל מאחורי הבניין. מאחורי הבניין היה אתר
בנייה נטוש, שהיה נטוש מזה שנים. אז אני פשוט קראתי לו
"החורבה", רק עוד בניין נטוש שכל צידו השמאלי חסר. "החורבה"
הפכה לעוד חלק בלתי נפרד של הנוף.
חיכיתי מאחורי ה"מחסן" לכמה דקות כדי להיות בטוח שהשומר הזה
לא עוקב אחרי ואז הלכתי אל עבר הסולם. היה שם סולם מאחורי
הבניין בדיוק כמו שאחותי אמרה, אבל אני ידעתי את זה כבר כי
הייתי שם כבר הרבה פעמים. אבל בכל זאת הסולם הזה היה הסולם הכי
דפוק שיכולתם לראות בחיים שלכם. הוא היה עשוי עץ ובגלל שהוא
היה שם בחוץ כל כך ברבה שנים בגשם ובכפור הוא נרקב ונאכל על
ידי תולעים, היו מדרגות שהיו חסרות וזה היה ממש מפחיד לטפס
עליו. פעם נסיתי להביא סולם אחר להחליף אותו, אבל רק לסחוב
סולם אחר היה כל כך הרבה עבודה שוויתרתי. אם הייתם רואים את
הסולם הזה אז הייתם מבינים למה אחותי אמרה לי להיזהר, אבל
להיזהר משמעותו היה לא לטפס בכלל ומי בכלל היה חושב על זה? בכל
זאת טיפסתי על הסולם, באטיות... רבה. אחרי איזה חמש דקות הגעתי
למעלה. אתם מבינים את זה כל כך פחדתי שעליתי יותר מהר, יכולתי
למות יותר מהר ככה אבל לא. תחשבו על זה לרדת מסולם כזה זה עוד
יותר מפחיד לרדת אני הייתי קופץ את השתי קומות האלה על איזה
מזרן שהייתי שם שם ותאמינו לי עדיף לדפוק את הברכיים מאשר את
כל הגוף.
כאשר הייתי שם למעלה וטיפסתי לתוך עליית הגג. נראה לי שזה
בכלל לא היה עליית גג כי הייתה דלת כניסה ברצפה כדי שמישהו
יוכל להיכנס מבפנים, בטח איזה מהנדס דפוק. כשהייתי בפנים סוף
סוף זה פשוט התחוור לי איזה טיפש בעל המקום הזה, שהוא אף פעם
לא בדק מה קורה מאחורי הבניין שלו. האם הוא היה כל כך תמים או
שהוא חושב שבתוך עיירה קטנה כמו שלנו אף אחד לא ישקר או ירמה?
האמת היא שדווקא במקומות כאלו יש הכי הרבה שקרים ובגידות. טוב
זה כנראה שזה יותר טוב ככה... בשבילי. או שזה הסולם הדפוק הזה
שגורם לו לחשוב שאין אנשים מטורפים בעיר.
אני זחלתי לאט מאוד אל הפינה של עליית הגג שם היו כמה חלונות
שהשקיפו על המופעים למטה. אני עצרתי ליד חלון אחד והחלטתי שמשם
אני אצפה במופע. אגב, עליית הגג לא הייתה מרחק גבוהה מעל הקהל
כך שאם הייתי עושה אפילו את הקול הכי קטן הייתי יכול להיתפס...
ואת ההמשך של סיפור כזה אני אשאיר לדמיונכם הרחב. אני לא הייתי
הולך ל"מחסן" כשהייתי מצונן כי לא רציתי למות שם.
החלון היה מאוד מלוכלך ומאובק אז הרמתי את היד שלי כדי לנקות
אותו וגיליתי שלא היה שם חלון בכלל. המשקפיים שלי היו אלה שהיו
מלוכלכים ומאובקים מכל קורי העכביש והחרא האחר שהיה במקום. אני
ניקיתי אותם בחולצה שלי ואז שמתי כמה ספרים מול החלון כדי
להסתיר אותי, אבל לא את שדה הראייה שלי. כשעשיתי את זה
המשקפיים שלי, שכנראה לא ישבו טוב על האף שלי נפלו למטה. למטה,
לא על רצפת עליית הגג למטה זה למטה ממש, לאולם הקונצרטים. אני
ממש הרגשתי כמו שאני הולך לקלל את עצמי, אבל אז הזכרתי לעצמי
איפה אני נמצא ושתקתי. אחרי זמן קצר עבר שם המנקה, לפחות אני
חושב שזה היה המנקה שטאטא את המשקפיים שלי הצידה ליד הקיר. אז
חשבתי לעצמי איך עובדי הנקיון האלה ממש לא עושים את העבודה
שלהם טוב. סתם עושים הרבה רעש ובסוף לא מנקים. אז כנראה שאני
לא כל כך שונה אחרי הכל.
אני הייתי צריך לחכות שם עד שההופעה התחילה ובמשך הזמן הארוך
הזה יכולתי לחשוב הרבה. חשבתי על כמה קשה לאנשים לעבוד לפרנסתם
והנה אני בא וגונב להם את פרנסתם, אבל אז חצתה את מוחי עוד
מחשבה, זה מגיע להם. עברו לי כל כך הרבה מחשבות בראש במשך
השעות הבאות, אבל הם רק באו והלכו כמו משב הרוח, את רובם שכחתי
מיד אחרי שחשבתי אותם. אני אפילו לא יודע כמה זמן שכבתי שם
שקוע במחשבותי, אבל פתאום נקטעו מחשבותי כאשר הנבלנית נכנסה
לאולם כדי לכוון את הנבל שלה. בלי המשקפיים שלי לא יכולתי
לראות אותה כל כך טוב, אבל לפחות זאת הייתה התחלה. הנבל נראה
כמו איזו בטן של ספינה עם הרבה מיתרים קטנים במקום מוטות
ומפרשים. זו הייתה כמעיין ספינה קסומה.
אחרי כמה דקות הקהל נכנס לאולם והתיישב. חלק מהאנשים הלכו
להחליף ברכות עם הנבלנית. בתוך זמן קצר המקום התמלא עד אפס
מקום (חוץ מהמקום שבו אני שכבתי) ואני יכולתי לשמוע את כל
הצעקות מסביב. אחרי בערך רבע שעה הנבלנית הייתה מוכנה וישובה
במקומה. היא נתנה הסבר קצר על היצירות שהיא עמדה לנגן ולקהל
אמרה לכבות את הפלאפונים. עכשיו היא החלה לנגן. המוזיקה שהיא
ניגנה החלה כאיטית ובטוחה. זה היה כמו גלים שקטים הים והנבל
היה כמו ספינה מסיבית וכבדה השטה במימיו אלו. זה היה כל כך שקט
ומרגיע שכמעט נרדמתי במקום, אבל אז הזכרתי לעצמי היכן אני
נמצא.
אחרי זמן קצר המוזיקה נעשתה יותר ויותר טוב ומרגשת. התחלתי
לחלום שאני רוקד למעלה בכוכבים לעומת האלים וצופה למטה על
העולם. הרגשתי כמו שאני בגן עדן. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים
שלי שהרגשתי כל כך מרומם, אבל כמו כל דבר אחר בחיים ההרגשה
הזאת לא נשארה טובה לאורך זמן.
פתאום המוזיקה החלה לנוע יותר ויותר מהר. התחלתי להסתחרר בתוך
מוחי, בדיוק כמו בחלום. המוזיקה הפכה לאלימה ופתאום חלומי נקרע
לגזרים ואני נותרתי שם שוכב ובוהה בגוף חסר תווי פנים אשר ניסה
להשתלט על הספינה. הנבלנית הייתה כמו קפטן אשר מנסה להציל את
הספינה מטביעה בסערה. העולם ניסה לבלועה אותה שלמה והיא את
עצמה. הייתה זו סערה שלעולם לא תחלוף ושתמיד תרד עליה בעוצמה
מלאה.
אני אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי בגיל, אבל פתאום דמעה החלה
זולגת מעיני... אחרי רגע זלגה עוד אחת ועוד אחת. אני ניסיתי
לעצור אותם אבל רגשותי פשוט פרצו החוצה, מעבר לחומות שבניתי
בתוכי. המוזיקה הפכה לחלק ממני, היא פעימה בתוכי כמו לב שני,
ושנתה את כל עולמי.
המוזיקה החלה להרגע, כמו השקט שלאחר הסערה אך הצפייה לחזרתה
עדיין נשארת. הגוף חסר הפנים עזב אט אט את הספינה ופתאום
נשתררה דממה באולם. דממת נצח. הקהל החל מוחא כפיים והנבלנית
קמה ונתנה קידות שלאחריהן הלכה לכוון את הנבל שלה. חשבתי לעצמי
איך המוזיקה הזאת בטח לא השפיעה כל כך על אף אחד באולם כמו
שהיא השפיעה עלי. אף אחד לא היה יכול לדמיין לעצמו עד כמה
המוזיקה הזאת השפיעה עלי, אפילו לא אני. מהיום ההוא והלאה אני
הסתכלתי על החיים באור שונה, הסתכלתי על החיים באור יותר עדין
ורגיש. זה לא אומר ששיניתי את דרך חיי או את תחביבי, אני לא
נהייתי רכרוכי או פציפיסט או משהו כזה. אני פשוט הסתכלתי על
העולם והבנתי אותו באורח שונה. זה היה שינוי מהלב.
הנבלנית נגנה עוד הרבה קטעים, אבל כל הזמן חשבתי על איך הקטע
הראשון השפיע עלי, על חיי. אני שמתי לב שהנבלנית עדיין ידעה
איך "להפעיל" כל קטע ולשלוט בו כאילו הנבל היה חלק מגופה שלה.
המוזיקה שיצאה מבטן הנבל יצאה מליבה. היא ואני בטח היינו שני
האנשים היחידים האולם שהבינו את כוחה של המוזיקה שהיא ניגנה.

כאשר הסתיימה האנשים החלו לעזוב. היה כל כך הרבה רעש שם למטה
שבקושי יכולתי לשמוע את המחשבות שלי! חלק מהאנשים עצרו ליד
הנבלנית כדי לשוחח איתה קצת מתוך נימוסים ואז הם עזבו. אני
חיכיתי שם למעלה עד שכל המקום התרוקן והאורות נכבו. הנבלנית
הייתה כבר מזמן מאחורי הקלעים, ואני הייתי חייב למצוא דרך
להשיג את המשקפיים ולצאת משם בשלום. הדבר הראשון היה קל, אבל
לצאת זאת הייתה בעיה אחרת.
אני בדקתי (עד כמה שיכולתי מלמעלה) אם היה מישהו בסביבה אולי
איזה שומר או משהו כזה וכשראיתי שלא היה אף אחד קמתי באיטיות
(גם בגלל שלא רציתי לעשות הרבה רעש וגם בגלל שלא זזתי כמה
שעות) ואז בחצי עמידה חצי ישיבה קפצתי למטה אל תוך האולם. נחתי
על עקבי (וזה כאב!) וכאשר לא בדיוק תפסתי את שיווי משקלי נפלתי
אחורה על התחת שלי שכאב עכשיו כל כך שבקושי יכולתי לשתוק. אני
לא יודע כמה רעש עשיתי כשנחתי על הרצפה כי זה בדיוק הפריע לי
עכשיו שכל הגוף שלי כאב מכל פינה אפשרית. עכשיו על ארבע אני
זחלתי אל הקיר עד שנתקלתי בו ואז מיששתי לאורכו בשביל המשקפיים
שלי. חשבתי שבטח יהיה ממש קשה למצוא חפץ קטן כזה בחושך ששרר
שם, אבל למרות הכל הצלחתי למצוא את משקפיי. ניקיתי את העדשות
ואחרי שראיתי שהמשקפיים שלי לא יותר עקומות משהיו מקודם אז
החזרתי אותם לפני, מקום מושבם הקבוע.
פתאום שמעתי טפיפת רגליים קלות מאחוריי וכאשר הסתובבתי
אחורנית ראיתי את הנבלנית עומדת מאחורי. היא עמדה שם בשקט
והפנים שלה היו שלווים שלא כמו הכעס שחשבתי שעומד להתפרץ
לעברי. היא לא עמדה שם באופן מאיים אלא כמלאך.
"האם אבד לך משהו אדוני?" בהיתי בה לשנייה, הקול שלה היה צלול
ויפה בדיוק כמו המוזיקה שהיא ניגנה. פתאום התעוררתי מההזיות
שלי כאשר היא שאלה אותי את השאלה שוב.
"אה... לא! כאילו אני כרגע מצאתי את מה שחיפשתי." הפלתי את
המפתחות שלי על הרצפה ואז הרמתי אותם שוב והחזקתי אותם מול
פניה כדי שתראה. לא יכולתי לראות את תווי פניה בחושך, אבל מה
שראיתי הספיק לי. השיער שלה היה חום וארוך כך שהוא גלש לאורך
כתפיה. היא לא הייתה יותר מדי גבוהה או נמוכה היא פשוט הייתה
בגובה המתאים. היא לבשה שמלה לבנה ופשוטה כל כך כמו שראיתי
מקודם פשוט במטושטש, היא נראתה כמו המלאך שלי.
"האם אתה זקוק לעזרה כדי לקום?" היא שאלה, לא כנדחפת אלה כאישה
נחמדה. אני בהיתי בה לרגע כמהופנט.
"אה... לא." עניתי בהססנות. קפצתי למצב עמידה רק כדי לגלות
שעדיין לא התגברתי על הקפיצה הראשונה ונפלתי חזרה על הרצפה.
"אל תתבייש." היא אמרה והושיטה לי יד. אני לקחתי את היד והיא
עזרה לי לקום. היד שלה הייתה כל כך רכה ויפה, טוב אל תקבלו פה
את הרעיון שאני מעוניין בה כי מה שאני למדתי מהחיים זה שאם אתה
שוכב עם משהי שחלת עליה זה תמיד דופק את החלום. "מה השם שלך?"
היא שאלה בעדינות שלא תתואר. התרחקתי ממנה, דבר שאני ממש מצטער
עליו כיום. "אתה לא צריך לומר לי אותו אם אתה לא רוצה." אני
דווקא רציתי לדבר, אבל המילים שלי נתקעו בגרוני. הקול שלה
המשיך לנגן בתוך מוחי כמו המוזיקה שלה.
היא ליוותה אותי ליציאה של הבניין והעבירה אותי מעבר לשומרים
שבהו בי עם הפנים המתות שלהם. אני ממש רציתי להודות לה על זה
שהוציאה אותי משם, אבל לא העזתי לומר לה את זה בקול. היא עצרה
כאשר הגענו לכביש ואז היא הסתובבה ללכת. אני רק בקושי הצלחתי
להוציא מגרוני הסתום את המילה "תודה". אני לא יודע אם היא שמעה
אותי, אבל אני שמעתי אותה...
אני באמת לא הייתי רוצה להמשיך את הסיפור ולומר איך אמא צרחה
עלי על כמה שאני איחרתי הביתה ועד כמה היא הייתה מודאגת. כל
החרא הזה שהיא תמיד זרקה עלי כשהיא הייתה מודאגת. כמו שבאמת
אכפת לה עליי. לה רק אכפת מי ינקה את הבית 24 שעות ביממה,
אולי.
אני הלכתי לעוד רבים מהופעותיה של הנבלנית כשגדלתי. היא הייתה
אפילו יותר יפה אז, באור. אבל אני עדיין זוכר את הלילה שבו
דברה איתי במעלה כל כך גבוהה כמו שמלכה אמיתית צריכה להיות.
אני אפילו כתבתי לה פעם מכתב ממעריץ ורמזתי לה שפעם נפגשנו,
אבל אף פעם לא אמרתי לה מי אני. היא בטח ידעה שלא שלמתי להופעה
ההיא אז ב"מחסן", אבל עדיין היא התייחסה אלי כמו מלאכית אל בן
תמותה. אף פעם לא היה לי את האומץ לומר לה שנפגשנו. אני פחדתי
ממנה, פחדתי ממלכת הלבבות.