יום אחד, לא רחוק מדי לא קרוב מדי, מעכשיו פגשתי במייק. שהוא,
אם אפשר לומר חבר שלי או ליתר דיוק מכר, חבר רחוק כזה. ראיתי
אותו ברחוב. עמדתי בצד אחד של הכביש, חכיתי לאוטובוס ואז ראיתי
אותו עובר. עכשיו זה לא שיש לי כל כך משהו נגד אנשים בדרך כלל,
אבל את מייק אני בדרך כלל מצטער כשאני פוגש אותו. זה לא שאני
חושב שהוא מנייאק או משהו כזה, אבל לפעמים הוא אידיוט ובקיצור
אני פשוט חושב שהפגישות שלנו לא מניבות פרי. קיצור הוא מבזבז
את הזמן שלי ומשגע לי את השכל.
ראיתי אותו הולך בצד השני של הכביש ומייד ניסיתי להסתתר מאחורי
התחנה. אך כנראה שזו הייתה התנועה החדה הזו שתפסה את מבטו.
וכאשר היא תפסה את מבטו הוא ראה אותי. וכאשר הוא ראה אותי.
טוב, לרוע מזלי הוא התקרב. בהתחלה הוא נפנף לעברי אך לא נענתי.
רק מלמלתי ביני לבין עצמי: תלך! אך זה לא עזר. זה לא עוזר אף
פעם. והוא חצה את הכביש. והוא התקרב אלי. וכאשר נפלה הצ'אפכה
המעצבנת הזו על צווארי הופתעתי בכל זאת. לא האמנתי שאני פוגש
את האידיוט הזה שוב. ועוד בדרך לעבודה. כי האמת שהבעיה עם מייק
היא לא רק שהוא קודח אלא שהוא לא נותן לך ללכת. וככה עוד לפני
שהוא התחיל לדבר השלמתי עם העובדה שהיום אני לא אגיע לעבודה.
אולי אנסה לתרץ את זה במחלה, תאונת דרכים או פיגוע. אבל אם
יפטרו אותי על רשלנות אני לא אאשים אותם. כי בן אדם עם כאלה
חברים חייבים לפטר מכל עבודה.
'הי אחי מה המצב?' והוא עוד שולף את היד שלו עוד פעם מחפש כיף,
אבל הפעם ייבשתי אותו. הייתי עדיין מהורהר מהעבודה שלי. כי כבר
ידעתי שזהו: אני מפוטר. וכבר התחלתי לחשוב על העבודה הבאה שלי.
מתכנן מראש לכל מקרה שלא יהיה.
ואז... הוא התחיל לדבר. וזה התחיל יוצא ממנו. שטף של דיבורים,
ברבורים, בלבולים אינסופי. וכמו סכר עם חור קטנטן שרק מחכה
להתרחב ולשטוף אותי עם כל הנהר כאילו שהמידע שעליו להעביר לי
הוא קודש.
'וואי אחי, אתה לא מאמין!'
'כן, מה?' עניתי בקרירות.
'אתמול כששכבתי על הדשא התגלה לי עולם ומלואו. אני אומר לך
אחי. התגלה לי עולם האמת.' והוא תפס אותי בכתפיים ונענע אותי
כאילו ברצונו לעוררני. דבר שאני ממש שונא כשעושים לי אותו. כל
המדע החברי הזה של כל "האחים" במדינה הקטנה שלנו. לפעמים זה
קרוב מדי, בשבילי. הוא המשיך. 'אני אומר לך אחי, אני יודע את
האמת בעולם.' ואני פתאום יבש כזה, כי מה? ממש אין לי כוח לבן
אדם הזה. שעכשיו הוא יזיין לי בשכל שעה ואפילו יותר. ועוד ככה
סתם באמצע הרחוב כשאנשים רואים אותנו, אותי- איתו. ושלא נדבר
על איך זה היה אם הייתי תקוע איתו בבית, בחדר סגור לבד. נראה
לי שאז כבר לא הייתי יודע איך קוראים לי או לו או איך נראה
בכלל העולם החיצון.
'נו.' אז אני שואל. 'מה האמת בעולם?' וזו בדיוק השאלה שהוא
מחכה לה. לאיזה מאמין צמא לידע והוא המורה ילמד אותו את האמת.

'כן אחי!' הוא קופץ במקום. והוא ממשיך בהתלהבות לא שם לב
לפרצופים, העוויות ומצמוצים לש עצבנות.  'ראית את הסרט
מאטריקס?'
'כן.' אני עונה בפשטות ספק יבשן מנייאק ספק נורמאלי כי פשוט
אין עוד מה לענות.
'נו, אז מאטריקס. מאטריקס זה זה!'
'מה זאת אומרת? זה מה? זה?'
'נו, אז עכשיו אני אסביר לך. בוא. בוא לכאן.' הוא היה צריך
לגרור אותי באף כדי שאני אשב איתו על איזה ספסל מרחק כמה עשרות
מטרים משם. ואז... זה התחיל.
ואז אני אמרתי שאם כבר אני תקוע בתוך הסיפור הזה אז אני אשחק
אותו עד הסוף. לו ידעתי כמה עמוק הוא נכנס אולי הייתי מהסס,
אבל מה יש להסס עם מייק. עם מייק הכול ספונטאני. הכול עכשיו.
אין תכנונים מעבר לקרוב. זה כמו להיות זקוק למשקפיים למרחק ולא
לדעת מה המספר שלך. להתמקד בקרוב.
'כן כן בדיוק.' הסתכלתי עליו באי אמון ברור וכך אני חושב שכך
היה עושה כל  בן אדם בריא.יחסית.
'נו, עכשיו אני אוכיח לך את האמת שלי. לא חשבת שכך אני אשאיר
אותך מאמין בלי לחם ביד. תסתכל. בבוקר כשהשמש עולה ראית את
השמיים מתבהרים והולכים לאט לאט. אם תסתכל קרוב ותצפה בכל
התהליך תוכל לראות בשמיים פסים רוחביים של צבע. גוונים כמו
במחשב. תוכל להפריד ביניהם כמו איזו קשת בענן.' הסתכלתי עליו
באדישות. עדיין פרץ האנרגיה שלו לא השפיע עלי.
'תגיד שתית אתמול?'
'לא.' הוא ענה עם חיוך רחב מדי. חיוך דבילי.
'עישנת?'
הוא הנהן וגיחך. 'קצת' הוא אמר. באתי לקום וללכת כי ממש לא היה
לי כוח לשמוע על עוד טריפ של איזה הומלס מהתחנה המרכזית. אבל
הוא תפס אותי בחולצה אז נשארתי.
'אחי עזוב אותך משטויות על עקרונות וחוק וכל זה, כי מה שאני בא
לומר לך פה זה מעבר לכל זה. זה להסתכל פנימה לנפש של הדברים,
של החוקים, של העולם. החיים!' המילים האלו הדליקו אותי אפשר
לומר הלהיבו. 'מה שאני אומר לך פה זה אמת. זה כמו השראה זה
נופל עליך ואתה יודע. זה אמת.'  לא אהבתי את העובדה שהוא השתמש
דווקא בדימוי הזה, אבל מאחר שכבר השתמש בה סימן שידע על מה הוא
מדבר. המשכתי לשבת. חכיתי לבאות, מפיו.
'אני אומר לך אחי! התגלו לו לי צדדים חדשים באמת הפנימית
שאלוהים טבע בכל יציר כפיו.' מילים יפות, חשבתי. ועדיין חשתי
שעלי לערער עליו, אולי כי רציתי לעצבן אותו ואולי כי הרגשתי
שהוא זקוק לעוד התנגדות הגיונית בכדי להתפרץ כמו נחשול של גל
על פני החוף.
'אם יש אלוהים אז אי אפשר שהעולם יהיה משחק מחשב. מייק? משהו
פה לא מסתדר לך טוב פה. אך הוא נפנף אותי בהיסט יד והמשיך
בהתלהבותו כאילו רוח השכינה שורה בו.
'נו, אז אין אלוהים אחי. זו לא הייתה דוגמא טובה. אבל עזוב, מה
שאני עליתי עליו פה זה גדול! זה גודש אותי מבפנים ככה כאילו
אני אנרג'יזר שיכול להמשיך ככה עם התוף כל החיים.'
'כן', עניתי לו בציניות מעושה. לפעמים אני כזה בן זונה. הבן
אדם מדבר בהתלהבות. הבן אדם נמצא ברגע שלו, בשחקים. לפחות
יכולתי לשנות את הטון.
והוא המשיך עם הדוגמאות. 'אז אחי הנה עוד כמה דברים שאתה צריך
לשים לב אליהם כדי לדעת גם אתה שניאו צדק. העולם הוא אשליה
מזופתת. נגיד כשאתה מתעורר בבוקר לא קורה לך שאתה רואה המון
נקודות צפות באוויר.' הוא השתהה רגע שאני אחשוב. זה נקודות
כאילו שצפות ומתנגשות כאילו אתה רואה את החלקיקים הנעים
האוויר. נו מה אחי זה הנקודות הקטנות של מסך המחשב. אני אומר
לך כולנו נמצאים בתוך מסך ענק. אנחנו המסך. השלג המאאפן הזה
כשהטלוויזיה שלך דפוקה.' הסתכלתי עליו עם עיניים ריקות. צמצמתי
את עיני ופשוט לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. מה? מה לעזעזל? אבל
לא. לא הבנתי עדיין. אך הוא המשיך ואני רק ישבתי.
'וההרגשה הדפוקה הזו כשאתה מסתכל דרך העיניים שלך ורואה את
הפנים שלך. זה נראה לך כמו מסגרת של מסך הקולנוע של החיים שלך.
שאתה מרגיש מוחצן כזה מהעולם. וכש...' דווקא את הדוגמא ההיא
אהבתי חשבתי עליה רגע ופספסתי את זו שלאחריה. ואחר כך מייק
המשיך לדבר ולברבר. אך מתישהו כשהתחלתי להקשיב לו שוב התחלתי
לאהוב אותם, ולבסוף התמסרתי.
מייק דיבר ודיבר. הוא המשיך לשטוף אותי עם כול התורה שלו. ולאט
לאט אני נרגעתי. התיישבתי ככה עמוק בספסל כאילו היה כורסא,
ישבתי והקשבתי. התחלתי להפתח כמו איזה פרח באביב. כאילו אני בא
לפתוח את העיניים לעולם חדש הנפתח למולי. כאילו אני עומד על
פסגה של איזה הר דמיוני והממלכה שלי נפרסת אל מולי. התחלתי
להקשיב לו באמת ובתמים. כאילו אני מקשיב לבן אדם בר דעת שראה
וסבל בחיים ולא עם איזה חבר מסטול שעוד לא סיים צבא וכבר נמצא
עם שתי רגליים בקבר מציץ החוצה אל העולם החיצון, מפוחד. במקום
זה אני התחלתי להקשיב לפתוח את האוזניים וואי זה מעניין... ואז
פשוט בנקודה הזו בזמן ובמקום האלה יצאתי מהנקודה הסגורה
והמסוגרת שלי, בעולם שלי, בתפיסת עולם, ובראייה בכלל. ואז אחרי
שעות מפרכות של הקשבה לזיוני שכל עם קמצוץ של פלפלת... כשהשמש
כבר ירדה מהשיא גובה שלה והצללים החלו מתארכים... מצאתי את
עצמי מרגיש חזק יותר בטוח יותר בעצמי. אני כבן אדם הרגשתי את
השינוי. הצל של הציניות עבר מעל הפנים שלי ובמקומו הופיע חיוך
בוטח. הרגשתי בשינוי כמו שינוי של כימיקלים. תהליך שאי אפשר
להופכו לאחור. הייתי אז לרגעים ספורים- שלם.
ואז למחרת. הלכתי למייק כדי לקבל עוד מידע ושיעורים על התורה
החדשה הזו. לדעת עוד על העולם החדש שנפתח אל מולי. ואני הייתי
פשוט מאושר. בלילה לא ישנתי. רק שכבתי על המיטה ובהיתי  בתקרה.
הראש שלי היה רחוק. כמעט כמרחק הגלקסיות מן העולם שלנו.
הסתובבתי ברחוב עם חליפת עור צמודה ומשקפי שמש שחורים. כנראה
הסרט ממש השפיע עליי או כי חשבתי שאם כבר אני אהיה מאמין נלהב
עדיף שאני גם ארכוש את כל הארונית עם המפתחות. ואני כל כולי
הזעתי בפנים כי היה לי חם, אבל התגברתי כי זאת היתה האמת שלי.
כי אני הרגשתי בן אדם מאושר, בן אדם עם משמעות. מה אכפת לי מה
כולם חושבים. הם עדיין בתוך המערה.
ואז הגעתי לבית של מייק. הגעתי לדירה קומה שישית חדר שבע.
דפקתי. לקח לו קצת זמן לענות. אבל כשהוא פתח את הדלת ראיתי
שמשהו לא בסדר. כי הוא היה כולו הפוך, השער שלו פרוע כאילו הוא
לא סירק אותו שנה והוא מנסה להמציא אופנה חדשה או לחקות את
הגראנג'.
'הי מייק מה המצב?' הוא הסתכל עליי. עיניו ריקות. ואז עיוות
קטנקן נעשה בפרצוף שלו, כמעין חיוכון.
'מה? מה קורה אחי? הכול בסדר איתך?' הוא נעמד על רגל אחד עם
יותר כובד מהשנייה, כאילו תופס פוזה.
'כן כן הכול בסדר אחי.' הוא שאל. 'מה קורה איתך?' רציתי שיגיד
משהו, אולי על החליפה. נתתי לו איזה מכה קלה בבטן שיגיב. הוא
הסתכל עליי בשוק כזה. ולא הבנתי מה עובר עליו כאילו הוא נתקע
באיזה חלום או מחשבה. אולי זו הייתה סריטה בתוכנה שלו. ואז הוא
דיבר פתאום. כמה הצטערתי כשהוא סוף סוף פתח את הפה.
'למה אתה שואל? כי הכל בסדר איתי. הכול מצויין!'
'וואי אחי! אני מצטער! אני ממש ממש מצטער!'
'מה? מה קרה?' עדיין לא נלחצתי, אבל בכל זאת פחדתי קצת מהמשמש
ובא, כי מי יודע מה ייקרה הרי מדובר במייק הלא צפוי הזה.
'מה קרה?' הוא חזר אחריי כמו הד. 'הקטע הזה...' הוא גמגם
לרגע.
'איזה קטע?'
'זה עם המאטריקס.'
'כן', עניתי בטון כבד, כבד כמו עופרת.
'תשכח מזה. פשוט, תשכח מזה.' הוא ניסה לנפנף עם היד שלו אך היד
שלו נפלה, כבדה. אני הסתכלתי עליו קפוא. קפוא בזמן, קפוא
במקום, קפוא בהוויה. כול העולם שלי התחיל סוגר עליי מכול עבר.
כאילו המצלמה עושה סיבוב מסביבי ואז עוד שנייה היא נופלת כמו
המבט שלי. השמיים נופלים. האדמה נסדקת. העולם מתרסק.
'אבל מה עם כול מה שדיברנו? מה עם כול ההוכחות החותכות שהיו
לך, לנו בידיים... מה שדיברנו אתמול'. חשבתי שאני רוצה להתעלף.
רציתי להתעלף. להתעלף ולהתעורר על איזו ספנית חלל רחוקה.
חופשי. עדיין.
'עזוב.' הוא אמר.' זה לא. זה פשוט לא זה.' והוא נשען על המשקוף
של הדלת. פתאום שמתי לב שהוא כולו ערום, אבל זה כבר ממש לא
שינה כלום.'רוצה להיכנס לשבת על איזה כוס קפה אחי?'
'לא תודה.' אבל זה היה לא תודה החלטי.'לא תודה...'
'טוב...' הוא אמר ועמד שם עוד דקה. ואז הדלת נטרקה ואני נשארתי
עומד. עומד. והמשכתי עוד לעמוד כולי מרוקן. פעם היה בן אדם
שהחזיק את כל העולם בכף ידו. והוא החזיק את העולם. בידו. ואז.
ואז הכול נעלם. עמדתי שם על מפתן הדלת. עומד על מפתן של חלל
ריק בעולם. ואז הסתובבתי והלכתי. הלכתי ברחוב וכבר לא חשבתי על
כלום. לא חשבתי על העבודה שכבר ממנה פוטרתי מזמן, שמעתי את
ההודעה בבוקר כשהתעוררתי. בזמן כל כך רחוק. וכבר לא חשבתי על
מייק שהוא באמת מן אדם אדיוט ועל זה שאני לא אמור לשוחח ואף
להקשיב לאנשים כמוהו. בטח שלא ליפול לקסמם האישי של שקרים.
הלכתי ברחוב והכרס שלי כולה בולטת מהחליפה הצמודה. וכולם
הסתכלו עליי. וכבר לא הייתי מלך, הייתי אפס גמור. הייתי... סתם
איזה פריק.