כבר לפני שנה חש חיימיקו מיכאלוב בירידה קלה בשמיעתו. לפעמים
הוא לא שמע טלפונים סלולריים באוטובוס ורק ראה אנשים מפשפשים
בחיפזון בתיקיהם, שולפים את המכשיר ומדברים.
הוא פנה לרופא אוזניים שמצא את אוזניו נקיות, והתעניין אם היה
חשוף לרעשים חזקים וממושכים.
חיימיקו ענה שבצבא שירת בתותחנים ועבד שנה בדפוס, והרופא שלח
אותו לבדיקה במכון-שמיעה.
חיימיקו, שהיה בחור נלבב ורגשני מאד, ישב בבדיקה בקיטון קטן
ואטום, לחצן עם כפתור בידו ואוזניות על ראשו. מעבר למחיצת
הזכוכית השמיעה לו הבוחנת מילים שחזר עליהן וקולן הולך ונחלש.
לאחר מכן באה סידרת ציפצופים הולכים ונמוגים. מרוב התרגשות
וחשש שמא הוא מתחרש והולך ויהיה זקוק למכשיר-שמיעה בגיל 37, לא
היה חיימיקו מרוכז ולחץ ביאוש על הלחצן גם כשהיה נדמה לו שהוא
שומע מה שהוא לא שומע. על טופס הבדיקה נרשם שנמצאה ירידה
בשמיעה ושהנבדק לא היה מרוכז.
ד"ר יעקובוב, גבר כבן 40, גבוה, חסון ומקריח, בעל עיניים קטנות
שחורות ופיקחיות, שבה את ליבו של חיימיקו בגינוניו היפים,
בפשטותו, וכשפנה אליו כאל אדם אינטיליגנטי, וחיימיקו שרחש כבוד
גדול לרופאים ולעולם הרפואה בכלל, חיבב אותו ממבט ראשון. ד"ר
יעקובוב אישר שיש ירידה בשמיעה, חייך בשיניו החזקות והלבנות
ואמר שאין בעיה בשיחה בין אנשים, אלא רק בצלילים מסויימים
שחיימיקו לא שומע, כמו סלולריים ואחרים, והוסיף שהוא צריך לבוא
בעוד שנה לבדיקת מעקב נוספת ושישתדל להיות יותר מרוכז בפעם
הבאה. חיימיקו אזר עוז ושאל את הרופא אם גם הוא ממוצא בוכרי,
וד"ר יעקובוב חייך ואמר: "בולגרי," וחיימיקו נפרד והלך.
חלפה שנה וחיימיקו לא חש בשינוי מיוחד. לפני שהלך לבדיקת
השמיעה, לקח חצי כדור הרגעה והיה מרוכז נינוח ושקט. שוב אישרה
הבוחנת שיש ירידה בשמיעה והציעה לו להתקין מכשיר-שמיעה. הוא
חשד, ובצדק, שהיא מנסה "לחלוב" אותו, ענה בשלילה ולקח את הטופס
לרופא. נקבע לו תור ליום שני בארבע וחצי אחר הצהריים. ביום שבת
כבר הכין את טופס הבדיקה וגם את זה של שנה שעברה, למען מעקב
תקין ושם אותם על שולחן-העבודה.
ביום שני בארבע ועשרים עמד במסדרון הריק ודלתו של ד"ר יעקובוב
הייתה פתוחה עם חולה קשיש בפנים. חיימיקו אחז בחזקה בטפסים.
ד"ר יעקובוב סגר את הדלת בשקט. הוא בדק את רשימת-התורים ומצא
את שמו ואת השעה כתיקונם ("ברוך השם!") ורווח לו כי לא בטח
בביורוקרטיה של קופת-החולים.
הופיע בחור רזה וצלופחי כבן- 30 עם זקן בן שבוע ובגדים מרוטים.
חיימיקו, שהיה חשדן גדול וקנאי לתורו, שאל את הבחור השחרחר
לאיזה שעה הוא מוזמן.
"לארבע ועשרים," ענה בביטחון.
"ומה השם שלך?" החזיק ברשימה.
"קבעו לי ככה במוקד לזימון תורים, עכשיו אני נכנס!" הבחור הרים
את קולו על דמותו הרכה של חיימיקו שהתקפד ואמר במורך-לב: "נשאל
את הרופא וגמרנו," ושתק שתיקה מלאת חרון כבוש.
הגיע זוג בשנות השלושים ושוב שאל חיימיקו לאיזה שעה הם
מוזמנים. האשה הרזה, ענודת טבעות ומצוייצת בחולצת גדילים אדומה
אמרה שהיא רק צריכה לתת פתק לרופא וזהו. חיימיקו הרגיש שוב
באותו קיפאון וזמזום באוזניים שחש בילדותו במשחק מחבואים.
"כולם דופקים אותי, אחת שתיים שלוש, חיימיקו!"
מה שבטוח בטוח, חיימיקו עמד ליד דלת הרופא וגמר אומר להיכנס
ראשון ויהי-מה.
הזוג שהתיישב בינתיים, התחילו לדבר, והגבר הגס והמגודל להחריד
אמר לה: "מה יש לו זה? תיכנסי וחאלס עליו!"
את זה חיימיקו דווקא כן שמע והשים עצמו חירש כי פחד מהגבר הגס.
אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת וחיימיקו נכנס ואמר: "שלום ד"ר
יעקובוב," כדי לקבוע עובדה בחיים. הבחור הצלופחי נכנס מיד
אחריו
עם טפסים ביד והתחיל לטעון בלהט שקבעו לו בארבע ועשרים, כאילו
כל חייו נגמרים תוך עשר דקות.
ד"ר יעקובוב אמר שארבע ועשרים כרגע יצא, אך בחן את טפסיו
כשחיימיקו זועם ועומד כמו לולב ומחכה למשפט.
"אתה צריך לרדת למשרד ולהביא לי טופס מהמחשב ואז אקבל אותך מיד
אחריו," אמר הרופא והורה על חיימיקו שליבו הולם בחוזקה. ד"ר
יעקובוב דיבר באדיבות עיניינית והבחור השתתק, יצא וסגר את
הדלת, שנפתחה בסערה והבחורה האדומה זרקה מעטפה על שולחנו "זה
בשבילך!" יצאה בריצה
וסגרה את הדלת בטריקה כשהרופא מביט אחריה בתימהון אילם.
חיימיקו ישב. ד"ר יעקובוב אמר בחיוך לחיימיקו החיוור מהתרגשות:
"אצלי אף אחד לא נכנס בלי תור, לפעמים אני חושב שאני שוטר ולא
רופא. תן לי בבקשה את הכרטיס המגנטי,"
"אה, סליחה," אמר חיימיקו וקם, הוציא את הארנק מכיסו ושלף
מתוכו את הכרטיס באצבעות רועדות והושיט לו גם את שתי הבדיקות.
הרופא החליק בזריזות את הכרטיס והחזיר לחיימיקו הנרגש עדיין.
ד"ר יעקובוב בדק את הטפסים בשביעות-רצון ואמר: "עשית בשכל
שהבאת גם את הבדיקה משנה שעברה, ככה אפשר לעקוב," והדגיש את
המלה "ככה" בהערכה.
הוא בחן את הבדיקות, הקיש אותן לתוך המחשב וחיימיקו הביט
בלסתותיו הגבריות, מביט בקנאה בטבעת הנישואין על קמיצתו הימנית
וחושב: "איזה כיף לילדים שלו שיש להם אבא כזה טוב!" וממש רצה
לחבק אותו על פיקחותו והתנהגותו הישרה.
לאחר שבדק והקליד את הנתונים, פנה אל חיימיקו: "הבדיקה של השנה
יותר טובה מזו של שנה שעברה, כנראה שהיית יותר מרוכז, נכון?"
חיימיקו הנהן ואמר שהוא לא חש בשום שינוי במשך השנה שחלפה, רק
סלולריים הוא לא שומע לפעמים, ואנשים מסויימים.
"ואתה יודע למה זה?" שאל הרופא בחיוך דק ועיניים יפות.
"כן, כי אני לא שומע תדרים גבוהים!" קרא בהבנה.
"נכון מאד," אמר ד"ר יעקובוב  ששמח לפגוש בפציינט
אינטיליגנטי.
חיימיקו נרגע ואמר לרופא שניסו "לחלוב" אותו במכון-השמיעה
ולדחוף לו מכשיר-שמיעה.
ניצנוץ של הבנה חלף בעיני הרופא. "אתה לא צריך שום מכשיר. תבוא
שוב בשנה הבאה עם כל הבדיקות למעקב, זה הכל."
לחיימיקו עברה ההתרגשות והתחלפה מיד באחרת, של שמחה על שהוא לא
מתחרש ולא צריך מכשיר, על טוב לבו של הרופא שאין כמוה בעולם,
שנכנס ראשון למרות הכל, ועל שבכלל החיים יפים, יפים וטובים
אליו בכל זיוום והדרם. הוא הושיט יד לרופא שחייך בשיניו
הצפופות והחזקות ולחץ את ידו בלבביות. ובכלל, אין כמו
הבולגרים, חלפה מחשבה בלבו של חיימיקו.
"תודה ד"ר יעקובוב, תודה!" דמעות אושר צצו בעיניו. הוא יצא
בסערה וכמעט הפיל זקנה שעמדה ליד הדלת ורטנה משהו, ירד במדרגות
שתיים-שתיים, ניסה למשוך את דלת היציאה בכיוון ההפוך, דפק
ודפק.
"תידחף!" ציחקקו הפקידות בדלפק. הוא צחק עימן ויצא החוצה אל
העולם הקורן, הכחול, הולך לביתו בצעדים קפיציים ואדוות אושר
מתגבהת והולכת בחזהו. לבסוף החליט ללכת ל"תנובת השדה", לאכול
ארוחה דשנה, ואולי גם מישהי תחייך אליו פתאום.