מיצי!!! מיצי!!! מיצי?!? מיצקלה איפה את? לא שפריצי לא עכשיו
(רוכנת לכיוון חתול על הרצפה). מיצי, הנה את! מיצי בואי הנה,
אל תברחי ממני, זו אני, שוב ברחה. (נשענת על הקיר אוחזת בחזה
ומשחררת אנחת כאב)עוד אחת הלכה וכבר כמה נשארו לי?
כואב, אני חשבתי שהם יהיו איתי לכול החיים. אבל בכול יום,
מישהי אחרת עוזבת. החתולים האלה...  אבל מה עוד יש לי בחיים
חוץ מהחתולים האלה? ילדים? אין, בעל? אין, אחותי בקנדה ואני פה
עם ארבעים חתולים בדירה בת חמישים ברמת גן. אפילו הדירה הזקנה
הזאת יותר צעירה ממני. מחר יהיה לי שישים וחמש ואני כמו בת
מאתיים. מאתיים שנות ייסורים, בדידות וסבל. כול היום תרופות,
להוריד לחץ דם, לשמור סוכר, להרגיע את הלב, להשתיק את הנפש.
כשהייתי צעירה כול מה שרציתי זה להיות חופשיה, בדירה משלי...
אז השגתי את זה. אבל צעירה אני כבר לא, והדירה כבר לא ממש שלי,
הבנק לקח מזמן. (אנחות כאב) איי... איי... מה יהיה הסוף איתך
תגידי? איי החתולים האלה, תפסיקו כבר לריב! תעזבי אותו את
שומעת אותי? אני אומרת לך תעזבי אותו! [נעצרת ואחזת בחזה,
(המלצה להתחיל להשמיע את השיר "איסתנא") נשענת על הקיר הקרוב
אליה ונופלת לאט לרצפה]
מה יהיה הסוף שלך? שלי? (עיניה נעצמות).