חולשה כבדה אוחזת בי, מרגיש שבקושי יכול להגיע הביתה. בדרך אני
רק ממתין להגיע הביתה לנוח, לשים ראש על המיטה. השארתי את
העובדים לבד וזה בסדר הם צוות שאני יכול וסומך עליו. חום אופף
אותי ובקושי שלום אני אומר וצונח למיטה, כאב ראש אוחז בי
בעוצמה. אני לא מכיר כאבי ראש, אף פעם לא היו לי, מקסימום
כאבון של אחרי שתייה והפעם זה משהו אחר. ריחות המטבח עושים לי
רע
ובקול חלש מבקש מבת זוגי שלא מכירה מצבים כאלה אצלי, מודד חום.
החום גבוה 39 מעלות ועוד קצת, גם זה חדש לי הרי אני בריא כל
כך.

לא חוויתי מחלה אף פעם, פה צינון, שם שפעת ליום יומיים וזהו.
טפו, טפו חמסה עלי, בלי עין הרע. ועד היום זה כך, פשוט איש
בריא. במיטה, צינה מלווה בחום וכאב ראש המתרכז בקודקוד הראש,
נים לא נים זה מצבי, מין ערפול חושים, רק אההה, אהההה ושוב כמו
מנטרה שיוצאת מגרוני. שאיפה ואההה. מי שעשה אום יודע שכאשר
הצליל יוצא מהבטן, מלמטה, ההדהוד שלו עמוק, עמוק, מלווה ברטט
חזק וכך אני מרגיש את הצליל שיוצא ממני. כולם מתנהלים סביבי
בשקט, הצליל מפחיד אותם. הצליל מהדהד בבית ומרעיד חלונות
וקירות, פשוט כך. פעם ראשונה הם רואים אותי כך.

במשך שנים של לימודי תנועה ויוגה הפקת צלילים "אובר טון" ובכלל
עבודה על חמישה צלילים ודיאלוג בצליל הפגישו אותי עם איכות
מיוחדת של ויברציה הנובעת מהקול האנושי. ועכשיו במיטה, כאב ראש
מפחיד למדי עד כדי מחשבה שאולי הראש יכול להתפוצץ. חום שעלה
והתייצב על 40 מעלות וכדור להורדת החום לא עוזר. זה מה שאני
עושה, שוכב במיטה, לונגי רטוב מונח על הראש וצליל אההה מהדהד
בבית יוצא ממני.

ארבעה ימים רצופים החום כאב הראש וצליל אההה מתקיימים בי. לא
יכול לאכול כלום רק מעט מים כופה על עצמי לשתות, פה ושם כוס
תה, האמת, אני מפוחד קצת. הבדיקות הראו שאני בריא, אין וירוס,
אין כלום אתה בריא. מה בריא. החום , כאב הראש, החולשה, מה קורה
לי? הרופא שבקר אותי שואל היכן בקרתי לאחרונה. מספר לו בקול
חלוש על מעיינות שאני הולך, על מערות שמבקר בהם. טבע בעיקר, שם
אני נמצא הרבה. צריך לבדוק אם אין לך קדחת המערות. קדחת מערות?
די! לא יכול להיות. מערכת החיסון שלי חזקה.

לא מאמין באפשרות הזו. גם המערות שבקרתי בהן לא נמצאות בארץ
נידחת. הבדיקות מראות לא קדחת ולא בטיח. אתה בטוח שאתה חולה?!
אני לא חולה. קורה לי משהו שלא הרופאים ולא אני מבינים. רזיתי
מאוד. שירותים, הרטבת הלונגי ולמיטה. והצליל אההה שנעשה עמוק
יותר ויותר.

ביום החמישי לחום ולכאב הנורא שלא פסקו מצליח להתיישב בכורסא,
מרגיש שהחום נחלש סוף סוף. רק כאב הראש בפדחת נותר, זו לא
מגרנה, המאפיינים של מגרנה שונים לגמרי, גם בצורת הכאב
ובמיקום שלה. יושב במין שקט חדש לי, עוצם עיניים. וכשהעיניים
עצומות עולה בי שאלה, ולהפתעתי התשובה מגיעה מתוך שיר "אף אחד
לא משתווה לך" שמתנגן עכשיו, שיניד אוקונור שרה לי את התשובה
וזה גורם לי לחייך חיוך רחב ומלא תודה על הדרך שמגיעה התשובה.
שאלה נוספת עולה כעבור זמן קצר ואני מרגיש איך התשובה מגיעה
בבהירות מתוכי בהירות שונה לגמרי ממה שהכרתי, בהירות של תשובה
הממזגת בתוכה רעננות, קלילות ובדיחות הדעת. נעלמה הרצינות
המלווה תשובות, נעלמו הכובד והחשיבות. והשאלות עולות כמו לא
מרצוני והתשובות גם ומצחיקות אותי.

בתוך הישיבה בכורסא בעיניים עצומות מתלווה עכשיו אל הדיאלוג
צבעוניות של צורה וצבע, צורות ומבנים גיאומטרים נעים במהירות
אל מול עיניי העצומות, מתחלפים להם בשלל צבעים וצורות. הצבעים
מדהימים בחדותם, הסגול האדום הכחול ושאר הצבעים במציאות הרגילה
נראים עכשיו כמו צל אל מול הצבעים המתגלים לי עכשיו. המבנים
עשויים בדיוק רב כל כך ומלאים בתנועה. כמו לראות חתך של חלת
דבש שמתקיימת בתוכה תנועה.

אני פותח את העיניים והצורות והצבעים נעלמים להם. שוב עוצם
עיניים והצורות והצבעים חוזרים ממלאים אותי שנים קודם לכן
לקחתי מספר פעמים טריפ, דמיון קלוש אני יכול לראות בין השניים.
דומה ושונה כל כך. ומתוך צורות גיאומטריות מדהימות מופלאות
נולד לו חיזיון של אנשים, כבר לא רק צורות כי אם סיפור סרט
צבעוני חי ביותר המראה לי ללא צלילים סיפור בצורה וצבע. אחד
רודף את השני ואם אני פותח את הענייים זה נפסק. אני חייב לרשום
אותם, חייב! אני לא יכול, אני מרגיש תשוש, כאב הראש חד כל כך,
גורם לי לדמוע.

רואה מראה של משטח כסוף הממלא את המרחב ונמצא רחוק מתחתי. אני
לבד שם ושקט, שקט הכל. אין אני, למעשה יש אותי שרואה את המשטח
שמתקרב אלי ואו אני אליו וככל שהמשטח הכסוף מתקרב
מתחילה להראות בו תנועה כאילו הוא רוטט לו, המשטח. זה כל מה
שיש. אין שום דבר אחר. ובתוך התנועה המתרחשת בו אני רואה כמו
תנועה גלית מתקרב עוד ועוד והמשטח מתגלה כאוקיינוס רחב ידיים
ואני עדיין גבוה מעליו. בין התנועה הגלית אני רואה נקודה,
נקודה שחורה מתקרבת אלי והתנועה הגלית מתגלה כגלים,  גלי ים
עצומים בגודלם, הנקודה שאני ממשיך לראות מתחילה להדמות לספינה
שגם עליה יש תנועה לא ברורה ועכשיו האוקיינוס ברור מאוד וגם
הספינה הגדולה נראית ברורה.

התנועה שעל הספינה נראית כמו תנועה, מתוכה והחוצה. כמו שתי
כוסות בירה ענקיות העולות מתוכה ונמזגות החוצה. שתי דמויות
עומדות על הספינה שנראית כעומדת לטבוע, מלאה מים. שני גברים,
ביד כל אחד מהם כוס, הדומה לכוס בירה של ליטר, שואבים מים
ושופכים לים ואני שומע אותם כבר מדברים, לא שומע, כי אם יודע
על מה ם מדברים. אין לנו בררה האחד אומר לשני, אנחנו חייבים
להקל מהעומס, הספינה כבדה, צריך להוציא מתוכה משקל. מה נוציא,
את מי נוציא? מתייעצים השניים. והאחד נכנס אל בטן הספינה וחוזר
עם עורב שחור. מחזיק את העורב ואומר לו, תסלח לנו אבל אין לנו
בררה ושולח אותן החוצה מהספינה.

העורב פורש כנפיים עף לו חג מסביב לספינה ונוחת בחזרה. ואני לא
מבין הרי העורב אין לו משקל מה הבחירה המשונה הזו? השניים
רואים את העורב החוזר ומבינים שאיתו זה לא ילך להם. ושוב יורד
אחד מהם מטה וחוזר עכשיו עם יונה. וגם לה הוא אומר סליחה ושולח
אותה לדרכה. היונה עפה, עושה סיבוב אחד מסביב לספינה ונעלמת.
הם מרוצים. ממה? וממשיכים לשאוב מים. כעבור זמן חוזרת היונה
ועלה במקורה ונוחתת ליד האנשים. למרות שגירשתם אותי, חזרתי כי
אני אוהבת אתכם, אומרת היונה.

כאב הראש כל כך חזק החוויה מדהימה ונמשכת כל היום והלילה. לא
יכול לעצום עין רק עוצם אותן
וכל הסרטים המופלאים חוזרים להם בעוצמה גוברת. רוצה לישון
והבוקר מגיע ומוצא אותי ער. מחליט ללכת לחנות שלי, יש לי חנות
ספרים יורד לשם מלווה בחולשה, כאב ראש וברכות מיוחדת העוטפת
אותי ומרגיש ורואה איך הרכות הזו נוגעת באנשים מבין שאני לא
יכול לעבוד היום וחוזר הביתה. ושם בבית אני פשוט מבקש. אלוהים
כואב לי מאוד קח את זה ממני בבקשה. הכאב דועך לאיטו ואיתו
החזיונות ובלילה השלישי מצליח לעצום עיניים ולישון. תודה
אלוהים על ההתנסות, תודה על החיים, תודה על המתנה המופלאה שכל
אחד ואחת קבלו בבואם לכאן.