ערפל אופף את העולם ועלים ירקרקים עם גבעולים דקים מתנועעים
ברוח, מזילים רסיסי טל. שברי זכוכית על כפות ידיה הרועדות.
והרצפה מלוכלכת, פיסות זכוכית נוצצות מפוזרות על הרצפה, קורצות
אליה ומבטן דוקר.
'שברתי אותה' היא אומרת לעצמה. היא פשוט הייתה חייבת. היא לא
יכלה לסבול את זה יותר. אז עכשיו היא יושבת בפינה על שטיח אדום
ומלוכלך. ועיניה נפוחות ופניה אדומות רטובות, הדמעות זולגות
והיא רק מתפללת שזה יגמר מהר, היא לא תוכל לסבול יותר את
הצעקות שגורמות לראשה לדאוב.

היא לא תוכל לסבול את הקולות שלהם, בקול צרוד הם מתלחשים
ביניהם. והיא שומעת רק מילה אחת.
היא יודעת. היא שומעת אותם ורק שמישהו ינסה להגיד שזה לא נכון!
היא לא חירשת ולא עיוורת! היא מרגישה את המבטים ויודעת שהם
מסתכלים, מרגישה חרבות קטנים מחודדים מנסים לחדור דרך שכבותיה
הדקות.

כמו בספרי האגדות כשהנסיך נלחם בדרקונים ומכשפים כדי להציל
אהובתו אשר כלואה במגדל גבוה ואפל. אבל אצלה לא היה ולא יהיה
נסיך. אצלה החרבות הורגים אותה ולא את הרעים. היא אוהבת לקרוא,
בורחת מן הקולות, נבלעת בתוך ספר ופשוט נעלמת. שם היא לא קיימת
וגם הם לא. אבל פה
היא גם לא קיימת.

היא נזכרת בחלום שהיה לה. שדה חמניות שמשתרע עד אינסוף. והיא
בפנים, בין גבעולים עבים, נוגעים בשמיים כחולים. עיניה
מבוהלות, תרות אחר שבילים, אחר היציאה מן המבוך האינסופי, רצוף
המכשולים. היא מחפשת את השמש אבל משום מה השמיים הפכו שחורים
ואין כוכב שיאיר את דרכה, שיאיר אותה. ואין ירח שיחייך וישלח
אליה כוכב צפון לנווט דרכה. היא מתיישבת על אדמה קרה. שומעת
קולות. אומרת לעצמה 'זאת רק הרוח ילדה טיפשה'.

רק הרוח. פתאום היא מרגישה עצבות מלנכולית, אוספת אותה
בזרועותיה. כבר אז היא ידעה. איך זה יגמר. סיפור יפה עם סוף
עצוב.

והנה היא יושבת פה. על שטיח מלוכלך, מוכתם. והיא כל כך מצטערת,
לא הייתה דרך אחרת, היא ניסתה כבר הכל, באמת שכן! והיא לא
ויתרה להם מהר, ניסתה להיאבק, להעמיד פנים שהיא לא שומעת ולא
רואה. להעמיד פנים שזה לא נכון. אבל היא ידעה שהם צודקים. הם
תמיד היו איתה, היא הרגישה את נשימתם בעורפה, שיערה עמד, היא
רעדה. תמיד שמעה אותם, מתלחשים ליד אוזנה, שברי דברים, לידם
המסכות נפלו, שברי דברים מחודדים הפילו מחסומים. היא לא יכלה
לסבול את זה יותר.

היא נהגה לעמוד ליד החלון, להסתכל אל השמיים, אל העננים, לספור
הכוכבים, להעמיד פנים שמשאלות כן מתגשמות, להתפלל לסערה שתיקח
אותה הרחק מכאן, למקום בו  הם לא ישיגוה, למקום בו תוכל לישון
בשקט, חלומותיה בטוחים, מחשבותיה שוב שלה, בשליטתה. היא נהגה
לחלום על פיטר פן, נלחם עליה, על נשמתה, תלוי על חבלים ביער
מכושף, ביער שבו אבדה.

האם יבינו? שלא  היה עתיד אחר בעיניה. היא אהבה אותם, היא אהבה
אותו, הם שמרו עליה והיא הייתה יציבה, שפויה. היו ימים שצחקה,
שאהבה, באופן  הכי טהור והכי שפוי. והיו ימים שכאבה, עליה
ועליהם, היא לא יכלה להעמיד פנים יותר למענם. והיא ניסתה, באמת
שניסתה. מישהו אמר לה פעם שתישכח מעתיד כשחקנית, הוא אמר שהיא
לא יודעת לשחק מהלב, הכל יותר מדי מאופק, בלי רגשות, לא
אמיתי.

פתאום היא שומעת דפיקות קלות על הדלת וקול קורא לה. מי זה?
הראש שלה כבר מעורפל, מחשבותיה לא צלולות מזמן...

היא לא עונה, הקול הולך ומתגבר. מי זה? והיא כבר לא שומעת.
שקעה בתרדמה. היא ישנה עכשיו על עננים רכים ובראשה רק חלומות
ורודים. הכל נגמר. שלא יעזו להחזיר אותה! אין מה לדאוג, עכשיו
כבר מאוחר מדי. מאוחר מדי בשביל הכל.

אחרי מספר דקות הם פורצים את הדלת. מוצאים אותו הפוך.סימן
למאבק. אבל רק היא שם אז עם מי היא נאבקה? ולמה? ואין תשובה.
הם לא יוכלו לדעת כבר אף פעם. ואז מבטם נוחת עליה. שטיח
מלוכלך. אדום של דם. ורידיה חתוכים, שוכבת בתוך שברי זכוכית
מנצנצים באור חלוש, קורצים.

הם ניצחו אותה. ויתרה מהר מדי, הם היו מוכנים כבר לעזוב, הגיעו
למסקנה שפה אין להם ניצחון. היו בטוחים שהיא תערים עליהם, היא
לא כל כך חלשה כמו שהיא נראית. תמיד העמידה פנים שהיא לא שמעה
אותם.

בחוץ הערפל מתפזר, השמש מציצה, שולחת לכולם קרני אור מנצנצות,
מאירה את העולם. גם היא איחרה. הקולות בראשה דוממים כעת. רק
קול אחד שובר את הדממה. בכי מקוטע של אם שבורה.

לכל שחקן יש פעם אחת בחיים להוכיח את כשרונו, להראות לכולם שהם
טעו והוא כן יודע לשחק. והיום הייתה הפעם שלה. והמסך ירד. והיא
הייתה טובה. אפילו העננים נפלו.