לעוף.
אפשר לעוף? שאל אותי הילד והוא בן חמש.
נכנסתי להרדים אותו, את הבן שלי. ואני עצמי ילד בן 28.
מיד לכשנולד, קניתי רכבת משוכללת כזו, מלא לגו, פליימוביל.
ישבתי, בניתי, הרכבתי ושיחקתי עם כל המשחקים האלה בהנאה רבה.
לילות שלמים חלפו עפו עם קוביות הלגו.
לבנות ספינות, טירות וארמונות ורכבת העוברת בין כל המבנים,
מתפתלת לה על גשר הלגו.
והילד יושב יום אחד, מביט בכל הבניה המפוארת הזו
ומפרק הכל ב- 5 דקות פוריות מאוד.
עכשיו שואל אותי עם עניים חצי עצומות, אבא, אפשר לעוף?
מה עונים לילד המבקש לדעת את האמת?
ואני מאמין שאדם יכול לפרוש  לו כנף ולעוף לכל מקום שיבקש.
יעוף לו אל מחוזות הדמיון, יפליג אל כוכב רחוק.
יעוף לו אל שמים בהירים לראות את החים שטים להם למטה והוא שם
עם כנפיים דואה לו על משב רוח עולה ויורד כרצונו
בא לאחד נוגע בו בסנטרו וגומה קלה נפתחת שם.
במעופו חובק העולם רואה את שלא נראה מכאן.
מחזיק לי חזק את היד כשאני שם לידו לוחש לו סיפור שנרקח באותו
הרגע על שודד אמיץ ובת מלך, על מכשפה ומסע ציד
על נמר, פיות, כוכבים נופלים ומשאלות הלב.
כן בן שלי, כן מתוק אהוב.
אדם יכול לעוף אם רק ירצה המון, רק יבקש אם ייתן חופש לעצמו
להיות מי שהוא רוצה לו רק יפסיק לפחוד להיות, יעוף מכונף בכנף
הרוח יעוף עם פרפרים, לגעת בקשת הצובעת שמים כחולים והוא מקשיב
לי וחיוך עולה על הפנים הקטנות שכבר חוות את מעוף הרוח, מעופה
של נשמה.