קמתי מהשינה, עליתי לסיפון ושאלתי מלח: "לאן שטים?" לא זכרתי
כלום ממה שקרה לפני זה.
הוא גיחך ואמר: "אתה לא זוכר, אה? שטים לשם". הוא הצביע על
נקודה רחוקה שנראה שעם כל מיצמוץ שלי רק התקרבה יותר ויותר.
כשהגענו לחוף קיבל אותי פקיד. "נרשמת כבר אדוני"?
"למה אני צריך להירשם?" שאלתי.
"אתה צריך לגור פה לא?" שאל וקימט את מצחו.
"אני חושב שכן אמרתי, אבל... מה זה פה?"
"פה זה כאן." אמר.
"אבל איך קוראים למקום הזה?"
"האם זה משנה באמת? מה חשוב שם המקום, או מה שתעשה בו?" אמר
ונעלם.
נשארתי לבדי בחדר הקבלה. החדר לא היה גדול במיוחד, מואר באור
אדום ומוזר הוא היה עשוי מעץ.
אחרי שהפקיד חזר לחדר נרשמתי רישום קצר, שאלות רגילות חוץ
מאחת: "למה אתה כאן?" שאלה מוזרה בהחלט, הרהרתי. לא עניתי
עליה, אולי בגלל הכוכבית הקטנה שציינה שצריך לענות אליה רק אם
זוכרים ואני לא זכרתי.
קיבלתי מפתח לביקתה קטנה, ביקתה שעל גגה נכתב מספר אין סופי.
היא הייתה קטנה, וכמו הבניין, גם היא היתה מוארת באור אדום.
הדבר היחיד שהיה בה הייתה מיטה.
יצאתי מהביקתה. הסתכלתי החוצה וראיתי אנשים הולכים. פתאום
ראיתי פרצוף מוכר. לא האמנתי, המורה הזקנה שלי לערבית רוחמה
הלכה שם. חשבתי שהיא נפטרה, אז מה היא עושה פה?
התחלתי לשאול אנשים את אותה שאלה ששאלתי את הפקיד: "מה זה
המקום הזה?" אבל כולם ענו לי את אותה תשובה עם מבט מרחם. בסוף
התיאשתי.
ראיתי אדם מבוגר. שאלתי אותו: "סליחה מה המקום הזה?"
הוא ענה "אתה רוצה לדעת מה המקום הזה?"
"כן." עניתי חצי רוצה לדעת וחצי חושש לדעת.
הוא חשב ואמר "אם כך אתה רוצה, אז אתה רואה את השביל שם?"
הסתכלתי. היה שם שביל קטן. "כן אני רואה."
"לך לשם וכשתגיע לשלט גדול עבור אותו ותסתכל אחורה."
התחלתי ללכת. ההליכה לא נראתה ארוכה במיוחד אבל החלטתי לרוץ
לכיוון השלט. זהו, הגעתי לשלט, עוד כמה מטרים כדי לעקוף אותו
ו... מה כתוב? השלט היה מואר וקרא:
"ברוכים הבאים לגיהינום!"