היא שכבה שם כמו פסל.
לא זזה.
הם לא ידעו מה לעשות- למי לקרוא, איך לעזור.
היא לא דיברה.
הם שאלו אותה לפחות 20 פעמים למה היא לא זזה והיא- לא ענתה.
זה פשוט קרה באמצע הרחוב, היא נשכבה על האספלט הקר וזהו. 5
שעות אחרי זה- אנשים פשוט התאספו שם. לא שמו לב לקהל המתאסף
ולא ידעו מה לעשות.
בראשה התרוצצו המון מחשבות... מחשבות אירוניות על חייה שלה.
היא חשבה על הילדות שלה- כמה טוב היה לה בתור ילדה חסרת דאגות
וכמה חרא היה גיל ההתבגרות בשבילה.
היא חשבה על האהבה הראשונה שלה וכמה שהוא אהב אותה חזרה, כמה
טוב היה להם יחד, כמה רע היה כשהוא נפרד ממנה.
היא חשבה על בעלה. כמה טוב היה לה מאז שפגשה אותו וכמה השתבשו
חייה מאז שנמחץ למוות על ידי סמי טריילר 18 גלגלים.
וכמובן- היא חשבה על הילדים. כמה טוב היה לה כשהם נולדו וכמה
טוב היה לגדל אותם ולאהוב אבל כמה רע היה כשהאשימו אותה במה
שקרה לאבא. כמה לא טוב זה שהבת מכורה לסמים והבן במוסד לחולי
נפש.
ואז היא חשבה על האספלט. היא הייתה בטוחה שזה הדבר שהכי הסתדר
לה בחיים- הוא היה לא טוב בהתחלה- קר, מנוכר וקשה אבל אחרי זה
הפך להיות כמיטה הרכה והחמה שיש בחדרה.
הקהל עזב.
ואז חשבה על הסמיטריילר 18 גלגלים שמתקרב לעברה והנהג שלא רואה
אותה. היא חשבה שזה גם זה דבר שמסתדר לה דווקא טוב- אמנם זה
ייכאב בהתחלה אבל תוך שנייה וחצי זה יהיה בסדר והיא תהיה
למעלה.
עכשיו היא חושבת שאם שני דברים מסתדרים לה אולי זו בכל זאת
סיבה לחיות אבל עכשיו כבר מאוחר מדי- היא כבר מריחה את המוות.
הפרמדיקים הגיעו.
היא שכבה שם כמו פסל.
לא זזה.