את מיכל פגשתי באחד מאותם טיולים של "השומר הצעיר", תנועת
הנוער שהקיבוץ שלי שותף בה. היחסים שלי ושל מיכל יכולים להיכנס
לספר השיאים של גינס בתור היחסים עם הכי מעט מילים. תמיד
דיברנו והבנו אחד את השני דרך המבטים.
הכל התחיל מסביב למדורה, היה יום סתיו והרוח הקרירה הבריחה את
כולם למסביב המדורות, ושוקו מהקיבוץ שלי שוב הפליא את כולם.
שוקו היה מעבר לסתם כינוי, הוא היה מכין את השוקו הכי טעים
בעולם, והשם שלו היה מפורסם בכל תנועת הנוער. ובגלל זה המדורה
שלנו תמיד הייתה מלאה אנשים, והכי חשוב בנות.
בעודי יושב במדורה וסוקר את האנשים שמסביבי, נעצר מבטי על
בחורה אחת. היא הייתה כל כך יפה שגם המבט המנוסה שלי, נעצר
לרגע לנשום אוויר. בפרץ אמיצות החלטתי לזרוק לכיוונה את מבט
ה"שלום" ולהפתעתי והיא החליטה להחזיר לי את  המבט של "מה
נשמע?" וככה כל הערב המשכנו לתקשר ולקיים שיחות שלמות רק דרך
המבטים, עד שבסוף הערב מצאנו את עצמנו מביטים אחד בשני
מכורבלים יחדיו בשק שינה.
זאת הייתה אהבה ממבט ראשון...
המבטים שלנו נמשכו שלושה חודשים, עד שיום אחד פשוט הפסקנו
להביט אחד על השני.
ומאז? מאז לא ראיתי אותה.