כשנולדתי, הכל היה אחרת.
בתור התחלה, גרנו בבית גדול ויפה, כל הקירות היו צבועים בלבן,
פסלוני חרסינה בצורת חיות היו על מדפים קטנים בסלון וכורסאות
לבנות קישטו אותו. אני חושב שזה היה בערך בגיל 5, כשהתחילו
לדבר על סבתא. עד אז לא הבנתי מי זאת סבתא, הישות הגדולה הזאת
שכולם מכבדים.
סבתא הייתה ראש המשפחה, וככזאת, בכל פעם שהתעוררה שאלה בנוגע
לדבר מה, אפילו הכי קטן, היו מתייעצים עמה. אני זוכר את עצמי
בתור ילד קטן שמאד רצה לפגוש את סבתא, אך לא הרשו לי, תמיד
אמרו לי שאני קטן מדי.

בגיל 10, עזבתי את הבית, יותר נכון העזיבו אותי, מאחר והייתי
עקשן מדי בנוגע לרצון ולצורך להיפגש עמה, עם סבתא. הורי החדשים
היו טובים ונעימים, הם היו ההורים הטובים ביותר שילד יכול לבקש
לעצמו, אם הייתה לו את הבחירה. לא היו לי אחים חורגים או
אחיות, אפילו לא דג זהב. שם בבית הקודם, היו לי שני אחים, אח
ואחות ואת ליבי, ליבי הייתה החברה הכי טובה שלי.
לא ברור מה היה מעמדה של ליבי במשפחה, היא הייתה בגילי, קצת
שמנמנה יותר וחלקה עמי חדר בקומת הקרקע של הבית. היא לא הייתה
אחותי, למרות שנראינו די דומים, מלבד כמובן העצמות הגדולות
שלה. היא פשוט הייתה גרה איתנו ובבית, אסור היה לשאול שאלות,
אז לא שאלתי.
ליבי נשארה איתי בקשר אחרי שעברתי. במשך שנתיים החלפנו מכתבים,
עד שאחותי גילתה והקשר הפסיק. לא שמעתי ממנה מאז. הורי נתנו לי
שם חדש "צ'אקלס", מיותר לציין שלא אהבתי אותו, ביקשתי מכולם
לקרוא לי "קיד" ולגמור עניין.
השנים חלפו עברו להן, אני ו"הוריי" עברנו למדינה אחרת ביבשה
אחרת, איפה שמשפחתי הקודמת לעולם לא תוכל למצוא אותי. לאורך
הזמן, החלפתי שמות כמניין הבתים שעברנו והיו הרבה, היו הרבה.
סיימתי תיכון עלום שם בחור במרכז אמריקה. למדתי על תולדות
היקום וכימיה אורגנית. מורי טענו שאני תגלית ועילוי, חבל
שהייתי תלמיד אחד מתוך 30 בתיכון ומתוך 3 בשכבה. עצוב. בסופו
של דבר כל עניין המשפחות התחיל להציק לי, בייחוד כאשר הורי לא
החליפו איתי מילה מאז שהגעתי בפעם הראשונה לחיקם. סליחה, הם
מדי פעם אמרו, "היי, צ'אקלס, איך היה היום בבית הספר?" ולפעמים
גם "זה נחמד, תמשיך כך".
אז עזבתי את הבית, ככל שידיעתי משגת, שני היצורים עדיין חיים
להם באותו חור במרכז אמריקה תחת השמות סוליסיטי ומגדם. הם פשוט
חשבו שהשמות משתלבים ממש טוב במרקם המקום. הם ממש אהבו את
הביטוי "מרקם המקום". בייחוד סוליסיטי. ציינתי כבר שסוליסיטי
היה האבא?

פגשתי איזה בחור באיזה בר במנהטן. קראו לו סטיבן. כשסיפרתי לו
שלמדתי על תולדות היקום, הוא ממש התלהב ואמר שזה ממש מעניין
אותו. הוא סיפר לי שהוא אפילו עוסק בזה. גלגלתי עינים חלופות
ואמרתי שזה... נחמד. פתאום משום מקום, הגיעה בחורה בערך בגילי,
מובילה כסא גלגלים ואמרה לו שהגיע הזמן ללכת. מיותר לציין, שזו
הייתה פגישתנו הראשונה והאחרונה.
מנהטן לא הייתה התחנה האחרונה שלי. הייתי בן 20 והייתי נחוש
בדעתי שאהיה מפורסם. רציתי לכבוש את העולם בסערה. זה לא ממש
קרה. מצאתי את עצמי במעדניה במנצ'סטר כובש כרוב וחצילים. גרתי
בדירה של שלושה חדרים וחצי, עם שחקנית לעתיד ללא עתיד ועם
מדביר חרקים. החיים לא האירו לי פנים בלשון המעטה.
סיפורי מתחיל (כן, זו הייתה רק האקספוזיציה) כשביום בהיר אחד,
זה היה יום שני לצורך העניין, פוטרתי מעבודתי. כן כן, מישהו
התלונן שהוא מצא שערה בצנצנת החמוצים. שערה! אני? זאת לא הייתה
השערה שלי מכל מקום, אבל זה לא עזר וחזרתי הבייתה עם פנים
חמוצות תרתי משמע.
לא כהרגלי, הצצתי בתיבת הדואר. היה בה את הדואר הרגיל, חשבון
חודשי של גז, חשמל, מים, אזהרה ראשונה על גז, אזהרה ראשונה על
חשמל ואזהרה שלישית ואחרונה על מים. "החודש לא יהיו לי מים,
נפלא...", חשבתי לעצמי. כמעט שכחתי, הייתה שם בין כל השאר גם
גלויה. בצידה האחד היה ציור גדול של ליצן מחייך. מפחיד משהו.
בדרך למעלית התחלתי לקרוא את הגלויה. היא הייתה מסבתא.

זאת הייתה הזמנה. השבוע אהיה בן 21 והיא החליטה לערוך לכבודי
מסיבת יום הולדת בבית הישן. לא התכוונתי ללכת. כבר כמעט 11
שנים שלא שמעתי מהם כלום. הם לא הרשו לליבי ליצור איתי קשר, הם
זרקו אותי לשני יצורים מטורפים שסוגדים לשואבי אבק וטוסטרים.
כל מה שהיא כתבה בגלויה היה "לרגל יום הולדתך ה-21, הנך מוזמן
למסיבה שתערך לכבודך ביום שישי הזה. תתלבש בהתאם, סבתא".
הכתובת הייתה הכתובת הישנה שלי.
לא היה לי מה לחפש כאן יותר. בלי עבודה, אני שונא את השותפים
שלי. מאד. לא כבשתי שום עולם בשום סערה. סך הכל, רציתי לחזור
הבייתה. זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי. הם אלו שגירשו אותי. אבל
למה עכשיו? חשבתי על זה רבות בדרך לשדה התעופה. לא לקח לי יותר
מדי זמן לארוז הכל ולהזמין כרטיסים. אני טס לבד, מושב במעבר.
אין סרט ואין מנות צמחוניות. אין טעם להתווכח עם התקציב אשר
אני מתנהל לפיו.
עצרנו לעצירת ביניים בקאן, בצרפת. הפסקה קצרה של חצי שעה,
שהנוסעים מצרפת יעלו ואז ממשיכים. לא יותר. ידעתי כמה זמן
מוקצב לי. חצי שעה. היה תור עצום לשירותים, כנראה הדגים שהגישו
לנו כשעלינו למטוס. הייתי האחרון בתור ונשמתי לרווחה כשכבר
הייתי בתוך התא. עשיתי מה שעשיתי, וחזרתי לרציף. זה היה שדה
תעופה ממש יפה. חלונות זכוכית גדולים. אפשר לראות בבירור את
המטוסים שנוחתים ואת אלו שנוסקים להם אל עבר השמיים, אל עבר
יעדים רחוקים. כן, כן, כך אני ראיתי את המטוס שלי נוסק אל עבר
השמיים, אל עבר היעד שלי.
זה היה יום שלישי בבוקר ונותרו לי רק עוד שלושה ימים עד למסיבה
אצל סבתא. גמגמתי בצרפתית לאחת הפקידות. נראה לי שיצא לי משהו
כמו "אני מטוס, הלכתי לשם מחפש חדש". היא צחקה. היא חזרה
באזניי מישהי שהייתה שם על דבריי וגם היא צחקה. אני לא צחקתי.
הייתי עייף ורציתי כבר לגמור עם זה. התחלתי לשנוא את סבתא,
למרות שמעולם לא הכרתי אותה.

בסופו של דבר הצלחתי להזמין מקום על המטוס של 14:00. שוב לבד,
שוב במעבר. היה סרט מוזר עם ג'רי לואיס, כולם צחקו. העדפתי
לישון. ישנתי יותר מדי. כשהתעוררתי לא היה אף אחד על המטוס.
הסתכלתי מהחלון והיינו באוויר. זה היה משונה. "צרפתים ארורים,
לא פלא שאף אחד לא אוהב אותם...", הרהרתי. הלכתי לעבר מושב
הטייס ופתחתי את הדלת. היו שם שניים. אחד מהם, הנחתי שהוא
הטייס כי הוא זה שהחזיק את ההגה והשניה, הייתה משונה. היא לא
הייתה לבושה כמו דיילת והיא הייתה גבוהה מדי. לפחות מטר 90.
רזה מאד עם חיוך שלעולם לא אשכח.
היא שאלה אותי באנגלית משובשת, מה אני עדיין עושה על המטוס, עם
החיוך הזה שלה. כבר אמרתי שלעולם לא אשכח אותו? אני מצדי,
השבתי שנרדמתי ושאף אחד לא טרח להעיר אותי. שאלתי אותם איזה
יום היום. הטייס הסתובב וראיתי שהוא ממש דומה לאישה המחויכת.
לשניהם היו אותן עיניים שחורות משחור. היום היה כבר יום רביעי,
נותרו לי רק יומיים. "מעניין מה סבתא תחשוב על האיחור שלי? אבל
למי איכפת בעצם מהסחבה הזקנה הזאת".
סיפרתי להם בקצרה את סיפורי ועל יעדי. עכשיו גם הטייס התחיל
לחייך. הוא סיפר לי שזה בדיוק לאן שהם תכננו לנסוע. הוא המשיך
וסיפר שזה לא מקרי. סבתא שלחה אותם. לא, היא לא סבתא שלהם, היא
פשוט הבוסית שלהם. המטוס שלקחתי ממנצ'סטר נחת כבר בבית והם
גילו שלא ירדתי ממנו. "איך הם ידעו שלקחתי דווקא את המטוס
הזה?", החלטתי לא לשאול. זה היה רק טבעי שאגיע בבטחה הביתה עם
עובדים של סבתא. הם גם היו נורא נחמדים וחייכו המון. אז לא
התלוננתי. "מעניין רק איך נשארתי לישון כשכל הנוסעים האחרים
ירדו בשדה התעופה", החלטתי לקרוא לזה תסמונת ג'רי לואיס,
התופעות שאין להסבירן. זאת אומרת אף אחד לא יכול להסבירן מלבד
סבתא...

זה היה כזה בסטייל. נחתנו על הגג של הבית. הכל נראה כמו פעם,
לפני כמעט 11 שנים. העצים נראו גדולים יותר, גבוהים יותר. זה
היה בתחילת הסתיו ועדיין היינו על הגג. חבריי לטיסה ראו שאני
מעט מפוחד ונבוך. אטלס, הטייס המחויך, אמר לי שיש לי סיבה
לפחד, כמו כל זכר במשפחתי שזוכה לחזור הביתה. אחי הגדול,
שבקושי זכרתי, לא יחזור הביתה לעולם. סבתא פשוט לא רוצה בו.
מינה, הבחורה הגבוהה, שמחה לספר לי על אחותי ועל ליבי. מסתבר
שאחרי שאחותי לא הרשתה לה להמשיך בקשר עמי, היא החליטה גם
לעזוב את הבית. רק סבתא יודעת איפה היא עכשיו. אחותי? היא
עדיין בבית, מפקחת על הנעשה כמו תמיד.
הגיע הזמן לחזור הביתה. הגענו בצהריי יום חמישי, מחר בערב הכל
יקרה. בתוך הבית, פגשתי משרתת קטנה בשם פפיטה, היא הובילה אותי
לחדרי הישן, דברי נשארו כפי שעזבתי אותם והכל נראה אותו דבר.
אותו דבר מלבד פרט אחד. כל חפצי ליבי נעלמו. הייתי לבד.
התארגנתי, פרקתי את חפציי, והלכתי להתרחץ. כשיצאתי מהמקלחת
מצאתי חליפה על המיטה ופתק. הוא היה כתוב בזו הלשון "אני שמחה
לראות שהגעת בשלום. ארוחת ערב ב-20:00, תתלבש בהתאם, סבתא".
מעשה שהיה, כך היה. לבשתי את החליפה ויצאתי לחדר האוכל. שולחן
ארוך ערוך למופת עמד במרכז. כולם כבר היו כבר ישובים
במקומותיהם. כשנכנסתי, כולם עמדו. סבתא לא הייתה שם. אחותי,
אטלס, מינה וכנראה שאר העובדים של סבתא היו שם. אכלתי ממה שהיה
שם, היה טעים דווקא, אבל הייתה שם הרגשה מוזרה. לא רציתי להיות
שם. אחרי הארוחה, דיברתי עם אטלס ושאלתי אותו אם יש איזשהו פאב
נחמד באיזור. הוא סיפר לי על כמה ואפילו הציע להסיע אותי. הוא
היה הנהג לעת מוצא של סבתא.

ישבנו באיזה פאב נידח בפאתי העיר. אני בחרתי אותו. היה שם ריח
של פעם ולא היו שם יותר מדי אנשים. מחר אני אפגוש את סבתא
ואולי אגלה משהו חדש סוף-סוף. אטלס היה קשקשן של ממש והתחיל עם
כל דבר שזז שם, אם זו הייתה מלצרית או סתם נהגת אוטובוסים,
שעצרה להפסקה. הוא לא הסכים לגלות לי שום דבר על מחר ולמען
האמת, העדפתי לא לשאול.
שתיתי המון באותו ערב. הייתי כל כך מדוכדך. רציתי שוב לברוח.
פשוט לא להיות כאן בעיר הזאת, בבית הישן, לפגוש אנשים שלא רצו
בי אז וכנראה שלא רוצים בי גם עכשיו.

בבוקר התעוררתי במיטתי, ללא החליפה, עירום מתחת לשמיכה. אני
צריך לזכור להודות לאטלס מאוחר יותר. דפיקה נשמעה בדלת ופתק
לבן נדחף מעברה השני. קמתי והרמתי אותו. הפעם הייתה הודעה שונה
"בוא עכשיו לחדר השלישי משמאל בקומה השניה". זה כבר מתחיל
להימאס לי כל הזמן למלא אחרי הוראות, אבל הייתי סקרן.
הגעתי לחדר המיועד ודפקתי בדלת. לא נשמע כל קול המצווה להיכנס
או לחכות. דפקתי שוב. ניסיתי את הידית והדלת נפתחה. החדר היה
ריק. נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת. בתוך החדר הייתה עוד דלת,
היה עליה שלט "תכנס עכשיו!". פתחתי את הדלת לחושך מוחלט.
נכנסתי פנימה וחיפשתי את מתג החשמל. הדלקתי את האור וראיתי
מיטה. על המיטה שכבה לה דמות שהייתה מכוסה בשמיכה עד מעל
לראשה.
הורדתי את השמיכה מעט וראיתי ראש קמוט פנים ועצום עיניים.
העיניים נפקחו והשפתיים נפתחו. "אני אחותך, ברוכים הבאים
הביתה.", אמר הראש. זה היה כבר מבלבל. "אם את אחותי, אז מי זאת
סבתא?", שאלתי. "אין סבתא, מעולם לא הייתה..."

צלילי קולה של דיקי בקעו מבעד לערפל. כל העניין הזה התחיל כבר
להדאיג אותי. הייתי במיטתי במנצ'סטר, דיקי דיקלמה לה סצינות
ממקבת בקול צווחני. יש לה הופעה בשבוע הבא. ראיתי ג'וק זוחל על
הרצפה ומחצתי אותו ברגלי הימנית. בהיתי בגלויה שעמדה ללא מעש
על השולחן. "סבתא מתה, ההלוויה תתקיים השבוע ביום שישי בחצר
הבית", הכתובת הייתה הכתובת של הבית הישן ולא הייתה תמונה בצד
השני.
עוד לא החלטתי אם אני הולך. עוד לא החלטתי אם זה מה שאני
רוצה...