לפני שנים רבות בארץ רחוקה
היה ילד קטן שחי עם הרבה מועקה
וזאת למה?
כי תקופת ילדותו איננה ותמה...
כשהיה צעיר לא ידע את הזמן לנצל,
תמיד היה ביישן חסר בטחון ועצל.
וכך השנים עברו חלפו,
ושנות יופיו פשוט התעופפו.
לא חשב שיחשיבו אותו בחברה,
והאמת, אף פעם לא הייתה לו חברה.
אף פעם לא הסתדר עם בני גילו ותמיד רב,
ואת יופיו שהיה אדיר מבפנים ראו רק קרוביו.
וכל הזמן רצה ללכת בלי בושה,
אך חוסר השלמות כבר גרם להתשה.
כשהיה בנעוריו תמיד רצה
להשתחרר, להפתח ולקבל הערצה.
אך פחדו שהיה כה גדול פן יפשל,
גרם לא להיות הוא ולהכשל.
הוא היה ילד חכם, יפה תואר, מנהיג ושנון
אך בחוץ תמיד הרגיש כמו חנון
חבל שזאת הייתה הרגשתו כי אותה הוא שידר
וגדר מהסביבה לעצמו גידר
כשהיה אז בגדולתו הוא רצה הכל לנצל ולהראות
את יופיו, שנותיו היפות, להיות עצמו ולהרגיש כיאות
אך כפי שנאמר, הזמן אותו לא פספס
ולחוסר הניצול והפחד תמיד ייתפס
תמיד אמר חבל חבל
אני יכול, אני אעשה, אני אעמוד, אך תמיד נפל

היה לו הכל
רק הלב מכשול

זהו סיפורנו על הילד הצעיר
מוסר ההשכל שרצה להשאיר:
תנצל, תשים פס, תאהב את עצמך,
וה' תמיד ילך יד ביד איתך
אל תתבייש ועשה כפי שתחשוק
כי הזמן עובר ובסוף יגיע השוק