הוא הלך באמצע שממה, מדבר ענקי, מדבר שהפך לביתם של גופות
ונבלות, מהגדולות לקטנות, מדבר שהיה קבר פתוח לכל בן אדם שנכנס
אליו, השמש תושבת הקבע היחידה של המקום והשלדים היו אורחיה
הרצויים.
הוא הלך, לבד ללא זיכרון איך הגיע לשם או איך לצאת משם, ללא
מים או אוכל הוא התהלך לזמן שנראה כי היה יום שלם, אולי יותר.
שעות תחת שמש יוקדת, אך השמש לא זזה ממקומה בשמיים, נשארה שם
כאילו ללעוג לו על המוות הקרב ובא, להעכיר את הביטחון, האמונה,
אך משום מה הוא הרגיש בטוח בצעדיו, צודק בהחלטותיו ולכן המשיך
לנוע, נע בדרך שאף אדם או חיה לא צעדו בה, אף ציפור לא ראתה
ממרומי מעופה ואף לא טיפת מים הרטיבה אותה. הוא המשיך לנוע
בביטחון, אך ללא מטרה עד ששמע קול טהור, נצחי ומשתוקק, יותר
מכל משתוקק. משתוקק לחיות, להרגיש. הכמיהה למגע כמעט הפילה
אותו, היא נגעה בכל עצב בגופו, הרעידה וניפצה כל תחושת ביטחון
משום שכעת הקול נתן מטרה, נתן סיבה אמיתית להמשיך וזה הפחיד
אותו יותר מכל דבר אחר וריגש אותו יותר מכל דבר אחר.
הקול שאג בתוכו, מלווה בשירה ובמוזיקה עתיקה שיכלה להביא מרגוע
לכל כאב והוא אכן מלא את הבדידות, את הריקנות, נתן מטרה רק
בעזרת קריאת שמו: "אולן אולן, נסיך האש, אולן...".
הקריאה המשיכה והתעצמה וככל שגדלה הוא הרגיש את הסוף, את
ההתחלה, הוא הרגיש מסופק כאדם זקן שמשלים עם חייו, אך גם נרגש
ומסוקרן כנער בן שש עשרה שמביט לעתידו.
הוא המשיך ללכת עד שראה ברקיע השמים, באופק הרחוק, להבות אש
ענקיות שמבעירות את השמים בשלל צבעים, להבות שנראות כיוצאות
מהאוויר, מכסות את האדמה, מסתירות את העולם שאחריהן, אך לא
מכלות את הסביבה שכעת לא הייתה מדברית אלא בצבוצי דשא הופיעו,
לחות הורגשה וזרימת מים נשמעה.
הסביבה שהפכה לאביבית עמדה בניגוד ללהבות הזועמות, המכלות
ומשום זה, ורק בגלל זה המראה, השילוב של האש והזעם עם השלווה
והרוגע יצרו שלמות, שלמות לעיניו של המתבונן, אך הייתה בהם גם
תמימות, סקרנות ותקווה לשרוד, אבל לשרוד מה? המראות יצרו את כל
התחושות האלה בליבו של אולן בזמן שהמשיך ללכת, אבל אולן הבין,
הוא ידע שהתחושות הן לא שלו, הן חזקות מדי בשביל להיות שלו,
טהורות מדי ועתיקות מדי בשביל לשכון בליבו.
ככל שאולן התקדם המראות השתנו. הדשא נעלם והפך לשדה חיטה עם
משבי רוח חמימים ונעימים, ואז השדה הפך לאוקיינוס ענק ובתוכו
שחו דולפינים ולווייתנים שליוו את מסעו בשירה, והאוקיינוס הפך
ליער מלא בציפורים מקננות ואז לאחו פתוח וסוסי בר דוהרים בו
ולבסוף חזר הנוף לתבניתו הראשונית, למדבר, אבל משהו היה שונה
במדבר הזה. הלהבות עדיין היו שם וגם הדשא, אבל מכל עבר היו
צללים שבהו, בחנו ולפני אולן הופיע הר, הר ענקי ושחור שהיה
מקור הלהבות, מתוך לוע ההר פרצו הלהבות ושרפו את כיפת השמיים.
אולן המשיך ללכת, עובר על פני הצללים, אך הם התחילו להתקרב,
כאילו צברו ביטחון ככול שהמשיך להתקדם, כאילו החלו לזהות אותו
כזר, החלו להבין את חשיבותו בשביל גורלם חסר החיים. וגם הם
קראו בשמו אך הפעם לא הייתה מטרה בקריאה, לא הייתה תכלית שתמלא
את הגוף בכוח, רק מוות ושנאה, קנאה והרס שהחלישו את אולן,
הפחידו אותו, הוא רצה לברוח להר, או לחזור אחורה לסוסים או
לדולפינים, אבל הוא לא הצליח, הצללים הקיפו אותו, סגרו עליו,
אולן רצה לצרוח אבל הצללים כבר השתלטו עליו, נכנסו לראשו,
בלבלו אותו, הוא לא ידע היכן מתחילים מחשבותיו ורצונותיו שלו
ונגמרים שלהם, ולרגע קטן הוא היה חלק מהם, גם הוא היה צל, קר,
כועס ומקנא בחום החיים, בתחושות הנושמים, ברגע הזה הוא הרגיש
כמיהה לחיים, לאנרגיה, לשמש, כמיהה לשינוי ולכוח, לשינה ולמגע
של היצורים החיים. אולן נאחז בכמיהה והצללים האחרים החלו
להיאבק, הם צרחו ופצעו בתוך מוחו של אולן הרסו אחד את השני אבל
הרגע הנוסף הזה הספיק לאולן כדי לברוח, לצאת ממעגל הצללים,
ולרוץ, לזעוק ולנשום אבל יותר מכל לרוץ כדי להשאיר את היצורים
מאחוריו, הרבה מאחוריו. אולן רץ ונס עד שהגיע למרגלות ההר
השחור, והצללים אחריו, זועקים ומקללים אך הוא המשיך לרוץ, לטפס
על ההר השחור. רגליו כאבו ושריריו כמעט קרסו,  והוא המשיך
לרוץ, הוא היה חייב, הוא ידע שאם יגיע לפסגה יהיה בטוח, אז הוא
טיפס, אוחז בכל סלע, נעזר בכל נקיק כדי  למשוך עצמו מעלה, היה
נראה לו שהטיפוס נמשך שעות ושכל צעד מלווה במעידה או בנפילה
קורעת עור וגורמת להקזת דם מידיו ומברכיו. אבנים עפו, בזלת
התפרקה מצלעות ההר ואלו איימו גם הן להרחיקו אך הוא המשיך,
מונע רק דרך הקול הטהור שהלך והתחזק והחל לגבור על קולם של
הצללים, אך עם הקול הטהור, הכמה לחיים, היה קול נוסף, עתיק
יותר, קול מלא כעס והשפלה שהפכו לשנאה, קול מלא כוח, כוח שפעם
הציל עולמות, הגן על אהוביו ומכריו, הקריב למען שכניו, כוח
שנשא בתוכו יופי עתיק שכוסה בכיסוי עבה של זוהמה, של אכזבה,
כוח שקמל לנוכח מראות העבר, שראה יותר מדי והאמין פחות מדי,
כוח שהיה מוכן להרוס בכל מחיר ורק חיכה להזדמנות.
שני הקולות, הראשון מניע את אולן, והאחרון מרתיע, התווכחו על
רצונו, נלחמו בגללו. אך הקול העתיק היה חזק יותר, מאומן יותר
באומנות המלחמה, הקול המרתיע עמד לנצח ורגע לפני שניצח, רגע
לפני שדחף את הקול השני אולן הגיע לפסגה וברגע הזה נדמו
הקולות, פסקו הלהבות, ורק אולן נשאר להביט על הדבר המדהים
ביותר שראו עיניו.

זהו עמוד ראשון מספר שלם.