המיסוך של הגשם והגבעה במזרח גרמו לי לשנות את גישתי ולהרגיש
שהעולם מורכב, לא ידוע וקשה מאוד לצפתו.
הרגשה שהעלתה בי רוחות מלטפות של הוויה. יכולתי להרגע מעט
מהדאגות החורצות את גבעת וונוס שלי.
גבעת ונוס מצד ימין אלי, מישור המאדים פרוש לרגלי, מרחוק ניתן
לראות את גבעות הירח מתפלשות אל תוך העמק.
העמק אומנם משוטח אך ישנם מקומות בהם אתה מרגיש בעירה נפשית
היוקדת בעיניך בך, התרוצצות...
רעד, קור חודר לגופי בעודי מכרסם את קצות ציפורני המתפלצות.
הוא לא מפסיק, רק מתגבר...
רעד: אני בא ללמד אותך חום מה הוא, בא ללמד אותך שהחיים
טובים.
גופי: תפסיק לזיין ת'מוח עם שטויות של נרקומנים, צריך לעבוד,
לחיות, צריך פרנסה ומשפחה. עזוב אותי בשקט!
רעד: אני מצטער אך כרגע חייב אני לעמוד כאן ולא יעזור דבר...
גופי: הבנתי. נראה מי ישבר ראשון... (שורק כאילו לא מפריע
לו)...
רעד: (נשאר אדיש וממשיך לכרסם את ציפרוניו בנונשלנטיות)

...יש רגעים שאני בטוח שהשגעון גובר עליי, שהמוח המוגבל שלי
צבר יותר מדי "ערך אפור" ורמת הפקיקות גורמת לשיבובים אקראיים
באונה השמאלית, הימנית והשמאלית וכו.