נכנסתי לאוטובוס כשהמנוע כבר עבד, בכבדות פסעתי במעבר מחפש
מקום נח לנמנם. פעם הייתי שמח לנסוע לירושלים, הדרך היפה השרתה
עלי עליצות בלתי מוסברת. לאחרונה אני רק מנסה לישון בנסיעה.
לפעמים מפחיד כמה מהר אנו מתרגלים לדברים יפים. עפעפי נעשו
כבדים, מוחי התרוקן ממחשבות, כשלפתע נשמע קול צלול ובוטח
מימיני: "יפריע לך אם אשב כאן?" כמובן שלא שיקרתי באדיבות.
הדבר הראשון בו הבחנתי היה עיניים, חודרות, יודעות-כל ובכל זאת
היה בהן איזשהו ניצוץ שובב. הצטמצמתי עוד קצת במקומי. "שמי
נעם, ואני נוהג לדבר עם האנשים סביבי גם אם מדובר בפגישה סתמית
לכאורה באוטובוס". פתח הבחור שהתיישב לידי. סקרתי אותו בעניין,
קשה היה לקבוע את גילו, אמצע שנות העשרים הערכתי. חסון, עצמות
לחיים בולטות, סנטר מעוגל. השבתי את שמי ועד מהרה החלה השיחה
קולחת. עד נתב"ג כבר הכיר בן-שיחי את תולדות חיי. הוא ידע
להקשיב ולשאול שאלות נכונות אך גם לספר על עצמו. לא יכולתי שלא
לשאול אותו על השיחות באוטובוסים. "תראה", פתח נעם, אני נוסע
הרבה באוטובוס וזה זמן מבוזבז בסך הכל. מה כבר עושים, בוהים
בנוף, קוראים קצת, מנקרים, וכל הזמן הזה יושבים סביבך אנשים,
לכל אחד סיפור חיים, מכל אחד אפשר ללמוד דבר או שניים, וזה
בבדאי עדיף על בהייה. מצאתי את עצמי מספר לו דברים שפחדתי
להגיד לאחרים, אולי בגלל המבט המבין בעיניו ואלי בכדי לנסות
אותו. ספרתי לו על האהבה הגדולה של חיי שהתנכרתי לה, ועל אחרת
שהפנתה לי עורף. והוא צחק במקומות הנכונים, הרצין כשהיה צריך.
כשסיפרתי לו על שירותי הצבאי שאינו נגמר הוא חייך באמפתיה אך
אמר שאינו מבין איך אפשר להקדיש את חייך לארגון מזיק, " אני
באתי לבנות ולא להרוס בעולם הזה" אמר.
בלטרון עברנו לשיחה תרבותית, ספרים, מוזיקה. ספר שאינו ראוי
לקריאה שניה אינו ראוי גם לקריאה ראשונה אמרתי מתחכם. "עגנון"
הוא זיהה מיד והוסיף כי אותו עגנון המליץ גם לקרוא ספרות
מתורגמת, כיון שאם מישהו טרח ותרגם ספר אולי יש בו משהו.
גילינו את אהבתנו המשותפת למארקס, גארי ולמוצארט (האדם
והשוקולד) ואת שנאתנו המשותפת לסיפורים קצרים. "סיפור קצר דומה
בעיני לזיון חפוז עם מישהי שאתה לא מכיר" המשיל נעם. "אתה
בקושי נקשר לדמויות, לא יודע עליהן כלום, אין שום ערך מוסף
ובסך הכל מנסים להגיע כמה שיותר מהר לפואנטה". נדמה היה לי
שלחברי החדש יש משהו להגיד על כל נושא בעולם.
כשירדנו מהאוטובוס, הוא השתהה מעט, התבונן בי כמו רוצה לשאול
משהו, אך נמלך בדעתו. "נתראה" אמר סתמית והתרחק. עד מהרה נבלע
בהמון, נותרתי בודד על הרציף והרגשתי כאילו האח הבכור שמעולם
לא היה לי עזבני.