לפעמים, מתחשק לי להיות קצת יותר נועזת. אז מה?! מי אמר שמותר
בכלל? אבל מצד שני: מי אמר שאסור?
לפעמים, אני לא מבינה אפילו מה אני רוצה מעצמי. הרי איך זה
יכול להיות שיצור אחד במוח שלי אומר ככה ויצור שני אומר אחרת?
שניהם שם, אותו המוח ואותו הגוף. איך זה יכול להיות שהם לא
אומרים לי את אותו הדבר?
לפעמים, בעצם תמיד, כשאני עצובה ולא יודעת מה לעשות מתחשק לי
לברוח. אבל לברוח באמת. כמו שהגדולים בורחים בסרטים. לברוח
ושכולם יחפשו אותי ואז נראה למי אכפת באמת! לברוח ולחזור אחרי
עשרים שנה ולראות מי חיכה באמת ואת מי אני אחיה כשאחזור.
לרוב אני בעצם די שמחה. זה רק לפעמים שאני בשקט בשקט נעשית
עצובה. לא יודעת למה. אני מרגישה כאילו הקיבה שלי מתהפכת והלב
שלי צונח ונופל כמו שעלה נופל מעץ גבוה גבוה. כאילו משהו
מבפנים ברח לי, כאילו חסר לי משהו בין הלב לראש. אין לי מושג
מה, אני רק יודעת שברגעים כאלה אני פשוט לא יכולה לדבר.
פעם, כשסיפרתי לאחותי הגדולה היא צחקה עלי ואמרה "אל תדאגי
מותק, חכי, את רק מאוהבת, הכל יסתדר לבד", בזמן שליטפה לי את
הראש כאילו אני איזה כלב עזוב. אבל מה היא חושבת? שאני לא
יודעת מה זה להתאהב? טוב, האמת שלא, באמת לא נראה לי שהייתי
פעם מאוהבת. אבל אני גדולה, אפילו את כיתה ו' כבר עברתי לפני
שנים. מה היא לא זוכרת?!
כששמעתי את התשובה שלה נפל לי האסימון והגעתי למסקנה שמותר לה
לטעות. הרי היא כבר בת
19, מה היא כבר מבינה? בשבילי היא מקולקלת (כן,מקולקלת. כמו
המבוגרים - כולם חושבים באותו הראש ובאותה הדרך. ברור - אם יש
לי תחושה מוזרה בבטן זה ישר אומר שאני מאוהבת. איפה חוט המחשבה
שלהם? באיזה גיל הוא כבר הספיק להעלם?). היא כמו כולם היא הלכה
בקו ישר עם הזרם.
יום אחד הלכתי לי, לא יודעת לאן. לאן שהרגליים הובילו. הגעתי
למקום לא מוכר בשעה שהייתה לי את התחושה הלא מובנת בבטן. לא
יכולתי יותר. הסתכלתי שאין אף אחד בסביבה ופשוט צרחתי: אהההה!
כמו איזו משוגעת. ואז שמעתי קול. לא, אלוהים לא שלח אלי מלאך.
זאת הייתה ציפור, ציפור די פשוטה. רק כשהפסקתי לצרוח קלטתי
פתאום שעוד לפני הצרחה התחושה הלא מובנת בבטן נעלמה. לא הייתה
יותר תחושה שמשהו חסר בין הראש ללב. הכל היה שם. פתאום הבנתי
שמה שהיה חסר שם היה הקול שלי. מה שהיה חסר בין הראש ללב היה
החיבור בינהם, היה חסר לי להגיד את מה שאני חושבת ומרגישה
לעולם בקשר לעולם.
מאותו הרגע קלטתי - חיי השתיקה שלי תמו. מעכשיו אני אומרת הכל.
מאז החיים שלי כאילו יותר מאושרים. אבל רק כאילו.
פעם באיזשהו מצב אני ארגיש צורך לברוח. במצב כזה אני פשוט
אברח. אברח בלי להסתכל לאחור. כי איך עוד אפשר לברוח מהחטאים
שאתה עושה לעצמך?!
ברגע שלא אוכל יותר לברוח פיזית, זה הרגע שבו ארצה להפטר
מהגוף, להשאר רק עם הנפש ולמות.