עשרה לחצות.
אמרת שתתקשר ברבע לחצות, אני כבר לא יודעת מה זה אומר. המחוגים
המסולסלים של השעון הכסוף שלי עוברים בעקשנות ממספר למספר, כבר
משעה עשר אני בוהה בשעון הסדוק הזה וחושבת על כל הדברים האחרים
שאני יכולה לעשות עכשיו, ובכל זאת לא עושה כלום.

עשרה לחצות.
משום מה הייתי בטוחה שתדייק הפעם, ובעצם, מה לעזאזל חשבתי
לעצמי? אין כלום בטלוויזיה בשעות האלו, דמויות מגוחכות
שמתיימרות להיות מבינות או מצחיקות רצות לי על המסך המאובק. גם
מוזיקה לא בא לי לשמוע. כמה פעמים אפשר לשמוע את אותם צלילים
שחודרים לי לתוך העצמות, שמנסים לחדור לי לתוך הלב וגוררים
אותי, שוב, להסתכל בשעון הארור הזה?

עשרה לחצות.
בודקת שהטלפון באמת מחובר, שהקו באמת תקין. מסתכלת בכמה שעונים
בבית, אולי אני סתם לחוצה.
אני לא.
יושבת על החלון, הגשם שבחוץ נותן לטיפות ליצור מחול של בוץ על
החלון שלי ולהשאיר לי תמונה סוריאליסטית של מערבולות זעם
שטיפות מתוסכלות השאירו. הלילה הזה שקט, ירח עגול משקיף על
העצים הגבוהים, והכול נראה כלקוח מספר עב כרס שקראתי פעם, מונח
על המדף העתיק וצובר אבק כדרכם של ספרים עבי כרס. אני סוגרת את
החלון בהשלמה, מנשקת בעיניי את הירח העצוב הזה, פושטת את בגדיי
במעין סדר שקט. חולצה ומקפלת, מכנס ומקפלת, מכניסה לארון
וסוקרת את החדר החם במבט מהיר. מתיישבת על המיטה ומדליקה
סיגריית השלמה.

חמישה לחצות.
אמרת שתתקשר ברבע לחצות ואני כבר יודעת מה זה אומר. מניחה את
הראש על הציפית הקרירה ונותנת לעצמי לבכות, בכי כזה שאפשר
לבכות רק בלילה,
בשעות כאלו,
חצות.