טרגדיה שמתרחשת בצרפת של המאה ה-18 ועוסקת בנפילת משפחת
המלוכה.

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או
להפיץ את המחזה או קטעים ממנו, בשום צורה ובשום אמצעי,
אלקטרוני, אופטי או מכאני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור בכתב
מן המחבר modelling@walla.co.il

השפחה הלנה
מחזה טרגי, צרפת, המאה ה- 18.
דמויות ראשיות (5)
לואי - מלך צרפת.
מרי - מלכת צרפת.
פיליפ - נסיך צרפת.
קלוד - יועץ המלכות.
הלנה - שפחה, אהובתו של פיליפ.
דמויות משניות (15 + מקהלה).
לואיז - אשתו של קלוד.
פעוט - בנם של קלוד ולואיז.
אנרי - הדוכס לבית קונדה.
ז'וז'פין - אהובתו של קלוד.
ז'ורז' - שר המלחמה.
יצר טוב של קלוד.
יצר רע של קלוד.
פייר - נושא כליו של פיליפ.
שליח.
שני שומרים.
שני אביונים קשישים.
עבד.
ראש המקהלה.
מקהלה.

הקדמה
"השפחה הלנה" הוא מחזה טרגי, העוסק בנפילת משפחת המלוכה בצרפת
של המאה ה- 18.
הדמויות הראשיות הן: לואי - מלך צרפת, מרי - מלכת צרפת, פיליפ
- נסיך צרפת, קלוד - יועץ המלכות, והלנה - השפחה.
לואי מייצג את השליט הכל-יכול, האבסולוטי, בצרפת של לפני
המהפכה הצרפתית.
הוא פועל מתוך עקרונות הצדק והשוויון, ואינו מהסס לפגוע באלו
אשר פועלים בניגוד לעקרונותיו. אולם, בעת מצוק, כאשר נכבשה
העיר רנס הקרובה לפריס, והאיום על פריס ועל חייו גבר, איבד
לואי את שיווי משקלו, הנראה בתחילה כאיתן, וויתר, מרצון, על
משפט צדק.
ויתורו של לואי על משפט צדק, היה הרה אסון לגורלו ולגורל
משפחתו כולה. הוצאתה להורג של השפחה הלנה, גררה את התאבדותם של
בנו, הנסיך פיליפ, ושל אשתו, המלכה מרי.
מרי לא יכלה לשאת התקוממות נתינים נגד בית-המלוכה, דבר אשר
מתקבל בהבנה.
אך לא היה זה חשש מהתקוממות בלבד. מרי סירבה לקבל את גאוותה של
השפחה הפרוסית הלנה, אשר לא נפלה על ברכיה בפניה, וביקשה מיועץ
המלכות להביא למותה. בכך ניתן לראות במרי את הגורמת הראשית לכל
הטרגדיה. עם השתלשלות האירועים נתקלת מרי בסירובו של לואי
להוציא את הלנה להורג ללא משפט צדק, ורק לאחר נפילת רנס ולאחר
שנטעה פחד בלבו של לואי לגבי עתידו המר,  נכנע לואי ללחצים
והורה להוציא את הלנה להורג.  
קלוד - יועץ המלכות אשר דגל ביושר ובאמת, הפך את עורו נוכח
הפיתוי הכספי.
בתמורה למעשה המרמה שהביא למות הלנה, הבטיחה לו מרי כי יקבל
תואר דוכס ואת טירת שנונסו המפוארת אשר בעמק הלואר. במהרה נטש
קלוד את עקרונותיו ובז להם מעתה והלאה.
ניכר ההבדל בין ויתורו של קלוד על ערכיו לבין ויתורו של לואי
על ערכיו.
בעוד לואי ויתר על עקרונותיו בעת מצוקה קשה וסכנת חיים, הרי
שקלוד ויתר על ערכיו למען כסף ותואר.
אשתו של קלוד, לואיז, ניסתה לשכנעו לשוב בו מדרכו הרעה, אך
הוא לא שעה לתחינותיה, ובחר בעצתו של יצרו הרע.
פיליפ חזר לפריס לאחר ששיחרר את רנס הכבושה, וגילה שאהובתו
הלנה הוצאה להורג.
הוא יצא לטירת שנונסו ולאחר שיחה עם קלוד, גילה את התרמית והרג
אותו כנקמה.
התברר כי השקר, בזכותו קיבל קלוד תואר וטירה, עמד על כרעי
תרנגולת, והתגלה בפליטת-פה של קלוד, לאחר שכבר הצליח לשכנע את
פיליפ כי ידו לא היתה במות הלנה.
עקרונות הצדק והאמת במחזה באים לידי ביטוי בדמויותיהם של
לואי ושל לואיז, המשמשות אנטיתזה לקלוד.
השקר והעיוות באים לידי ביטוי בדמויותיהם של מרי ושל קלוד.
קלוד ייצג בתחילה את הצדק ואת האמת.
ההתרה והמוצא מן הסיבוך ("הקתרזיס") באים לידי ביטוי בפיליפ,
שהרג את קלוד.
במחזה משולבים שלושה שירים, שנים מהם בנויים במשקלים.

מערכה ראשונה
דמויות: מרי, קלוד, שליח.

ורסאי, הגנים המלכותיים, לקראת זריחה.

קלוד: מלכתי! לשמע קריאתך נחפזתי הלום
       ייקר לי אושרך מכל יהלום,
       כה יפה הוא עמוד השחר העולה
       תקווה גדולה בו אני תולה,
       אך מדוע, מדוע מלכתי ערה הנך
       מה יטרידך, מה יגדע שנתך?
       האם אל  בנך תנדד מחשבתך?.
       בנך שוב ישוב מן המזרח
       אמיץ לב, גיבור-חיל נסיך צרפת,
       ממנו האויב חיש יברח.
       לא חיל ולא רעדה תדע צרפת,
       און רב, הוד והדר ישית עלינו בנך
       מורא, הוד מלכותך, אל יחוש לבך
       ואני כיצד אוכל היות עזרך?

מרי:   לא אל בני תנדד מחשבתי
        שוב ישוב - זאת ידעתי,
        אליו לבי נכסף, וארון בבואו בסף.
        לו נפצע, לו נהרג בקרבות,
        זו תהיה לי מחיתת המחיתות.
         במו ידי חיי אקטוף
         אם דם מדמו יטוף.
         וכי מה ידיר שינה מעיני אישה?
         תמר שנתה אם רוצץ כבודה
         ודע, קלוד, נקמת אשה מרה מלענה,
         חזקה היא מכל עזוז!
         היורה חץ אל לבה, הפוגע בכבודה,
         מפני עברתה לא תועיל לו הגנה.
         ועתה אמור לי, יועץ המלכות,
         כיצד מדכאים מרד?
         בעוז וללא רחם או ברוך ובחמלה?

קלוד:  הוד מלכותך, מרד יש להכרית עד היסוד
        בעוז וללא רחם, הלא אין זה סוד -
        מורך-לב לא ידכא מרד,
        הוא יהפוך אויב לפרד!
        ומי הכסיל יהין נגדך למרוד,
        מי הכסיל יוביל עצמו אל חבל התלייה?

מרי:   שלושים שפחות לי יש, כולן תכופנה ראשן בפני
        אבל אחת, אחת לא שחה מפני כבודי,
        לא תכרע ברך מול מלכת צרפת!
        תרהיב עוז בנפשה וכאילן זקוף תיוותר.
        ואני, אני לא אסכין לפריקת העול הזו,
        הן מלך פרוסיה כרע ברך בפני, מלך!
        והשפחה הזו, רמש זה, יהירה ומתנשאת!
        כאותה אורגת יוונית, ארכנה  היה שמה,
        אשר קראה תיגר על אתנה, וראה גורלה -
       לעכביש הפכה. אני שונאת את השפחה הזו!
           
קלוד: האם יותר לי לשאול מי היא השפחה המופקרת
       אשר עד יום מותה בצינוק אפל תיכלא?

מרי:   השפחה העיוורת הלנה.

קלוד: השפחה הלנה? כיצד הזיקה נערה זו,
       כה שקטה היא! ואשרי האדם לא יהלל עצמו.
       ידע האדם לבנות, נהרות וימים חצה,
       אולם הפשוט מכל טרם למד - את השתיקה.
       סיפורי גוזמאות על עצמו ירבה לספר
        ייצור סביבו הילת-שקר וגבורת-שווא.
        את המתרברב הבה נשאל שלוש קושיות:
        אחוזתך מפוארת, התואיל להובילני אליה?
        ניצחת בקרבות, היכן אותות הגבורה?
        אהובותיך הרבות והיפות, היכן תמצאנה?
         פטפוט הוא סמל החולשה והסכלות.  
           
מרי:     האם שתיקתה תוכיח חפותה?
          גם רוצח לא מודיע מתי ירצח.

קלוד:    לא שתיקתה בלבד תוכיח חפותה.
          לבה לב זהב, נטולת זדון היא,
          השושנה בין החוחים הלנה שפחתך.

מרי:     דעתך היא זו בלבד.

קלוד:    עמי יסכימו כל אנשי הארמון.
          ראי מגע ידיה, גרגר אבק לא תמצאי.
         
מרי:     טעית. עושה היא עבודתה נאמנה,
          אך כל זאת למרד עלה תאנה.
          המסרב להכיר באדנות - אדם לא ייקרא.
          יסוד כל חברה מתוקנת הוא כח השררה,
          וזה אשר חותר תחת השררה - דמו בראשו.
          בסכין לא אחזה ולעיני כל לא מרדה,
          אך במחשכים היא רוקמת מזימות נגדי.

קלוד:    מלכתי, האם בטוחה את בדבר,
          האם השפחה הסוררת היא הלנה ולא אחרת?
          הייתכן כי עייפה את מליל אמש?
          שכר רב מאד לגמת בחצות הליל, רב מאד.

מרי:     כזרוח השמש במזרח בטוחה אני.

קלוד:   שבויה הלנה שפחתך, בכפר ליד קניגסברג  נולדה
         צרפת אינה מולדתה, ואל ביתה תערוג.
         דעי, מלכתי, מלב אדם לא תימח
         הכמיהה לשוב אל ביתו, אל מולדתו.
         אנא, שחררי אותה למען תחיה כאדם.

מרי:    על שפחה מדברים אנו עם שחר.
        זולים חייה מכיכר לחם.

קלוד:  הניחי לנושא, ענייני הממלכה חשובים הרבה יותר.
        כל-יכולה את, מלכה הנך,
        אומרים שאת היפה בנשות צרפת!

מרי :  חדל לפרוט על נבל המחמאות,
       כי נעימותיו לא יתיכו כעסי.
       מצדיק אתה התנהגות בזויה,
       שפל מאדם מתמרד - אין! אחד דינו - מוות!

קלוד: הצדק עמך היה ויהיה תמיד,
       רק אבקשך לחוס על חיי שפחתך.

מרי:  עשרים שנה עצות יקרות מפז לי יעצת,
       הפעם אין עצתך יקרה לי, ולא אשמע לך.  
       עתה, דאג להמיתה מהר ככל שתוכל,
       כי רק במוות תישבר גאוותה.
       הרוג אותה בתחבולה וללא שפיכת-דם,
       ומתת תקבל ממני על פועלך.

קלוד:  בקשתך האיומה פצעה את שתי אוזני.
        לאור האמת צעדתי מיום לידתי ואמשיך לצעוד,
        ידי לרצח, למעשה כה איום - לא אושיט.
        רבים ישקרו, יכרו בור בפני זולתם,
        אך אני איני נמנה עליהם.
        אין מעשה נואל מרצח אדם חף מפשע,
        ולא יקנו מתנותיך את לבי.
           
מרי:    הרומז אתה כי פקודתי לא תמלא?
         זכור מול מי אתה עומד.

קלוד:    נוראה מכל מחלת הרדיפה, מולה אני עומד!

מרי:     לא מחלות הגוף מחלותינו, מחלות הרוח מחלותינו.
          הריקבון פשה ברוחנו, בין טוב לרע לא נבחין,
          והרפואה היא ניסיוננו האומלל להדחיק זאת.
          מנכבדי החצר הנך ושמך הולך לפניך,
          מיד לקית בשיגעון הגדלות, ובחוצפה תנהג!
          גם אביון מתעשר ישכח לפתע עברו,
          גינוני אצולה יסגל לעצמו ולחצוף יהפוך.
          הריני להזכירך, יועץ המלכות הנכבד -
          הכתר על ראשי מונח, ולא על ראשך.
           
קלוד:   לחוצפה הפכה האמת בעולמנו,
         ביקורת על אוזניים ערלות תיפול.
          אותי בורסאי לא תוסיפי לראות.
          נוטש אני את משרתי, יועץ אחר מצאי!
          אנקה רחובות ולא אפגע בשפחה!

מרי:    הסבור אתה כי אגוז קשה לפיצוח הנך?
         אין עץ שאינו נשרף, אין אוניה שאינה טובעת.
           
קלוד:   אך אין מגן טוב מן האמת.
         מחר עם שחר אארוז חפצי,
         אעזוב את משכן התככים הזה
         ועם אשתי היקרה אחיה באחוזתי.

מרי:    אינני בטוחה כי שוחררת לדרכך.
           
קלוד:  היי בטוחה! דברייך איני מסוגל לשמוע.
           
מרי:    לולא כיבדתיך, להורג הוצאתיך.
           
קלוד:   אותי יכולה את להמית, אך לא את האמת.
         היי שלום!

מרי:    עד יום מותך דוכס תיקרא,
         טירת שנונסו  שלך תהיה ובה תשב.
         עמל ויגע לא תדע עוד, זו מילתי!  

קלוד:  לאחר דממה ארוכה. קטן המרחק בין האמת לשקר.
        הלא נודדות הציפורים אלפי מילין
        ויקשה לאדם לעבור פסע קטן?

מרי:    זכור יקירי, רז הדבר בין שנינו.
         אוזניים יש לכותל, ויקרים לכל דברי-רכיל!
         ידיפו מעשיך ריח מור ולבונה,
         ולא ריח רקב, לבל תתגלה התרמית.

קלוד:  את השפחה הנלוזה לא יוסיפו עינייך לראות!  משתחווה
ויוצא.

שערי הארמון, לילה.

קלוד:   שליח! כרוזים אלו תלה ברחבי העיר
        בפתחי הכנסיות והתיאטראות,
         ליד הבנק וליד העירייה.
         מהר ותלה אותם  טרם יתעוררו כולם,
         טרם יתפסוך ובך יכלו זעמם,
         כי דברי אהבה בכרוז לא תמצא.
         על העם לדעת - קן מזימות הוא הארמון,
         דייריו יובילו אותנו אל הישימון!

מקהלה:   אשה יפה! יופייך זוהר כאבני הברקת
              נפלא זיווך, מוריק העץ הערום בשלכת!
              עבדים מאושרים אנחנו לשתי עינייך
              יירפא ממכאובו הנושק לשתי שפתייך
              לוחם רכוב על סוסו ייפול לרגלייך
              עשיר מופלג כל כספו אריס ירכייך!

ר' המק':   את קרן השמש אשר במרום
                את אבן החושן לבי מרנינה
                עטפיני באדרת יופייך בבוא החורף
                הראיני בת-הנצח היכן נחבא האושר.

מקהלה:   גופך המפוסל - מקדש אהבה
               קסמך המענג - עריץ הגברים
               יפה כשלג, טהורה כמי-נחל
               חפה מפגע, מדהימה כאור-שחר.

ר' המק':   אשה יפה! אמרתך - הקודש
               כוחך עצום, שרביטך - השפר
               יחי הגבר אותך יארש
               ימיו השפע אותם יחבק
               אם נטולת בינה הנך
               עוז הדרך עלה נידף.
               
מערכה שניה

דמויות: לואי, אנרי, קלוד, עבד, קשיש אביון.
                                     
לשכת מלך צרפת.

עבד:         הוד מלכותך, שני נצים אליך הגיעו
                האחד דוכס מהודר, השני דלפון בלוי.

לואי:       ייכנסו שניהם אל לשכתי, ואשמע מה בפיהם.

אנרי:     הוד רוממותו! הדוכס אנרי לבית קונדה  הנני,
              אליך הבאתי נבל קשיש זה, לסטים זה!
              ובשם הצדק אבקש להמיתו, הן גנב מות יומת.
              ידע כל גנב ואיש חמס באשר הוא -
              על בעל העברה תרבוץ מארה,
              ואחרון מכרי העבריין הוא התליין!

לואי:       דוכס, יפה דיברת, את מצוותי היטב שיננת.
              מי אשר יפגע בשלום רעיו תצילינה שתי אוזניו:
              אין מחילה על מעשה קלון,
              רק ענישה קשה תצילינו מחולשה,
              המפר אמרתי - מוקדם יאסף אל אבותיו.
              משפט צדק יערך לעיני המון,
              וידע כל סורר - אני שומע כל אוושה.
              עתה, ספר לי סיפור המעשה,
              ציין כל פרט ואל תחשה.

אנרי:       עם אשתי, משוש לבי, יצאתי מן התיאטרון,
              אחר הצגה כה יפה - אהבת איכרה וברון,
              ולפתע, בחשכת הליל, סיוט בלהות,
              על אשתי זינק גוש הסחבות.
              אל צווארה הענוג שלח ידו ושרטה,
              הפילה על הארץ, תלש כפרא שרשרתה.
              נס כל עוד נפשו בו, שמץ חרטה אין בו.
             
לואי:       ואיכה תפסתו?

אנרי:       מלכי, אחריו דלקתי בסמטאות העיר,
              עד אשר התעייף, אין הוא איש צעיר.

לואי:     יפה פעלת, הדוכס קונדה.

אנרי:       ראהו, ספון בתוך בגדיו העלובים
              אך בלילה כחיית טרף יחשוף ניבים!

לואי:       ואתה, אדם, האם דבר כחש תשמיע?

אנרי:     נותר האשם ללא זיע וסופו הגיע.

לואי:       דוכס, מדוע ידי האיש חבושות?

אנרי:       לקח לימדתיו ברגע אשר תפסתיו.
              בחרבי זו כרתי שתי כפות ידיו,
              כך לעד לא יישנו מעשיו.
              האקרא לשומרים, ויקחו שפל זה?

לואי:       קרא. אנרי יוצא.

אנרי:       אנרי והשומרים נכנסים. הוד מלכותך, דבריך דברי
שפר,
              מצוותיך אמלא עד היותי אפר. קד ומתכוון לצאת.

לואי:       שומרים! קחו נא את הדוכס הזה,
               ייתלה בכיכר העיר ערב יום זה.

אנרי:       הוד רוממותך, לואי מלך צרפת!
              דומני כי שגית, לא אני הוא הגנב!

לואי:       אדם זה אשמתו היא רעב
              ואילו אתה, אשמתך רום-לבב!
              יזכור כל אדם - שופט יושב בדין.    הדוכס
הוצא, קלוד נכנס.

קלוד:       מלכי, לא בשורה טובה נושא אני,
              הצדק עובר בעצמותי כחוט-השני.
              שלמה לא היטיב הגורל עמי?
              למה נגזר עלי להודיעך זאת?
              את עצמי אשליך אל האבדון
              אספר הכל, רחם עלי אדון!

לואי:     אם לדבוק באמת תקפיד
          לא תדע איד או פיד.

קלוד:       לא אדם נעלה הנני, אמיץ אל תראני.
               גם אני ליפעת אשה עבד נרצע,
               גם אני לטבוע ביין נפשי חפצה.
               יחוג האדם במעגל סחור-סחור,
               הבט אדם, הבט מהר לאחור,
               למד העבר, ולא יהיה עתידך שחור!
               אך אני, אני למדתי מן העבר
               ותשאלני מה למדתי, מה הוא הדבר?
               אשיב לך - צבוע הוא בן-אדם
               ימצא מרפא לכל דווי נשר צמא-דם,
               אין נאדר ואין נאלח ממך אדם!
               לכן גמרתי אומר למצוא את הבוגד
               אשר לנוגשיך, לשוסי ממלכתך יושיט ידו.
               וכי כיצד מפלה אחר מפלה תנחל?
               הצרים קיבלו סעד מידי בוגד,
               בן בליעל, נבל חסר מצפון הוא האיש
               בצרפת יבגוד, ואני לא אשאר אדיש.

לואי:       האם מודע אתה לחומרת דבריך?

קלוד:       מודע אני, אכן חמור מאד הדבר.

לואי:       בודדים האנשים אשר טובת הממלכה בבת-עינם,
              מופת לכל העם יהיו מעשיך, יועץ המלכות.
              אילו ינהג כמוך כל נתין - עזה תהיה ארצנו.
              נתמלאה הארץ בעניים הממאנים לעבוד,
              קומו! איחזו בחרב, חידלו לעשוק ארצכם!
              אם תסרבו - תגורשו אל הגלות, ולא תשובו!
              ואותך אוקיר מכל נתיני, אנדרטה לכבודך אבנה.
              יעמדו מול גודלה עוברי אורח וישתוממו,
              כך יעשה לאיש אשר למען מולדתו פעל!
ספר לי על גבורתך, אמור לי שם הבוגד.
                                     
קלוד:       בליל אמש יקצתי, היתה זו האשמורת השניה,
              בלאט פסעתי בין חדרי הארמון,
              אחר עששית מאירה חיפשתי,
              אחר איש-אוון אשר לא ינום ככל אדם.
              כל חדרי הזבול שרויים היו בעלטה,
              עבדך הנאמן המשיך עד אשר שמע חבטה.
              אל החלון מיהרתי, חבל השתלשל מטה.
              כרכתי גופי סביבו ואל הקרקע הגעתי,
              בדמות רצה בחשכת הליל השגחתי,
              אך אבוי, ריח ארומה, ריח אהלות
              ואיך ישיג גבר אשה, את הקלה באיילות?
              אחריה דלקתי, להדביקה לא הצלחתי
              חלפה כרוח בגנים ודרך השערים
              חסר נשימה ליד הזקיפים נעצרתי,
              ומי היא הנערה אותם שאלתי.
              מענה קיבלתי ואל חדרי השינה שבתי,
              אל חדרה פסעתי, את הדלת אחרי נעלתי.
              ולא יאה כי גבר בחדר אשה יימצא,
              אך אני את הבוגד למצוא ארצה.
              בין תמרוקיה מפתח חיפשתי,
              למען אוכל את מגירת השידה לפתוח.
              עייף הייתי ותשוש אך לא עצמתי עין,
              כי אם אכשל ידבק בי אות-קין.
              את המפתח לבסוף מצאתי,
              כנמר על טרף על השידה זינקתי.
              ובתוך המגירה מוצפן, מוכמן היטב,
              פשעה האיום, אכן אשה נלוזה היא!   מושיט
מכתבים ללואי.

לואי:       אבוי! מפקד חיל הפרשים הפרוסי מודה
              על תוכנית ההגנה של רנס! אויה לי!
               אבוי! הוא מודה לשפחה הלנה!
                     
מערכה שלישית

דמויות: לואי, מרי, ז'ורז', קלוד, לואיז, פעוט, שומר, עבד.

לשכת מלך צרפת.

מרי:            אהובי, יערת דבשי, אל נא תהסס
          אל תחון בוגדת אשר עוזנו תמוסס
                תרד אלי דומה, ילוקו הכלבים דמה!
          אות לכל נתין הנמלך בדעתו -
          קרן שמש לא יראה בוגד במדינתו.

לואי:   משפט צדק יערך, אם חפה מעוון היא,
          אם בגדה - זאת אחר משפט אדע.

מרי: ומה יהיה עונשה? האם בכיכר העיר תיתלה?
        אנא השלך אותה אל כלוב האריות
            למען ימוגו מלב הקושרים אשליות -
            לא כרוצח, לא כאנס ולא כגנב יומת בוגד,
            מבעיתה אחרית מי אשר לפרוסיה סוגד!

לואי:     גם אם סרחה הנערה, אותה לא אהרוג.

מרי:     יקירי! מה העונש על מעשה כה מביש?

לואי:   התאבי אשד חיי בנך להוביש?

מרי:     התבכר אהובת בנך שפחה נבערת?
          ראה את תרזה, הנסיכה בת הבסבורג  
          הן אותה יארש בננו לאשה,
          לא יישא בת איכרים מבאישה!

לואי:   לא את, גם לא אני בלבו נשלט.
            מבצרים רבים וחזקים נפלו לרגליי
            אך מבצר לב האדם מוזר,
            קטן מאד הוא וללא חיל משמר
            ומאש תותחים אין הוא נחרב.
            אוהב פיליפ את הנערה בכל לבו
            את עץ חייו בל נגדע באיבו.
            ישלח עץ האוהבים עפאיו לכל עבר,
            רק אהבה תושיע משוד ושבר.
           
מרי:     שיר-הלל תשיר לכבוד שפחה מרגלת
            האינך רואה, על ארצנו הניפה מאכלת!

לואי:   יתעב גבר את החזק ממנו,
            תתעב אשה את היפה ממנה.
            אולי לטשה בה עיניים אחרת,
            אשה אשר שנאה שיבשה דעתה,
            אולי פותה היועץ לזיוף, לדרך חטאים,
            כי בנקל יפותה גבר בידי אשה.
            ז'ורז', גש נא אל חדר בני.
            חפש  בין חפציו מכתבי אהבה,
            לבטח שמר את מכתבי אהובתו.
               אשווה בין שני כתבי היד,
              אז אדע האם יסוד יש לחשד
              או שמא נוכלים מנסים להפילנו. ז'ורז' יוצא.

מרי:   אהובי, אנא ותר על בדיקה זו,
              פתח לחוסר-אונים תהיה ההשוואה.

לואי:       מדוע כה ששה את להורגה?
           
מרי:       הקם להורגך השכם להורגו.
              האם מכתבים חתומים בשמה אינם ראיה?
              לץ תהיה בעיני נתיניך אם תשמע דבריה.
              דבר כזב תשמיע השפחה באוזניך
              אל הבירה, אל פריס שועטים צריך
              הזמן אוזל, חירותנו אתה גוזל!

לואי:       התואילי להיאלם דום, למען ישא הצדק דברו?
           
מרי:       שסע בינינו יצרה רודפת בצע!

ר' המק': מדוע תחששי, המלכה מרי, מחקר האמת?
                היש סיבה לדאגתך, התדעי דבר נסתר?
                אמת לא מטרידה איש ישר.

מרי:         בסכנה ארצנו - זאת אדע, ואין הדבר נסתר.
              את הקמים עלינו לכלותינו יש להשמיד.
              אין לשוח עמם, פן יחמיר מצבנו.

ר' המק': אמת במשפט צדק תצא לאור.
               הנה שב שר המלחמה מחדר הנסיך,
               אוחז הוא בידיו את מכתבי האהבה.
               האם זהים כתבי היד ותורשע השפחה?
               האם שונים הם ותינצל?

לואי:       ז'ורז' נכנס ומושיט מכתבים ללואי. הקץ להשערות.  
       

ז'ורז':     אם לא טחו עיני מראות - זהה הכתב.
              האדם אשר כתב מכתבי אהבה
              כתב גם את סודות ההגנה!

לואי:       צדקת, שר המלחמה, אכן זהה הכתב.

מרי:         ההוכחה אשר חיפשת - בידיך כעת.
              אל לנו לבזבז זמן יקר נוסף.

לואי:       נוטה הכף לרעת הלנה,
              אך ברצוני לשמוע דברה.
              עבד,  הבא הלום את הלנה.  עבד יוצא.

שומר:     מלכי, אצתי הלום כציפור מיד יקוש.
              על שערי הארמון צובא ההמון
              הלאה הבוגדת, תומת השפחה יצעק.
              ציפורני האנשים הפכו לטפרי נשרים,
רשפי שנאה בעיניהם ושלפו סכיניהם.

לואי:       פחד לא ישליט המון העם בבעל השררה.
               אינך בן תשחורת אך תתנהג כדג במכמורת.
               אדם לא יאות לקבל זר פרחים
              הוא יבין ויזכור רק רעמי-תותחים.
               הוצא התותחים, ואל ההמון תירה. השומר יוצא,
עבד נכנס.

עבד:         לך מלכי הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד!

לואי:       העוד הפרעת-שווא? איה השפחה הלנה?

עבד:         מלכי, פקודתך מלאתי, אותה לחפש יצאתי
            אך אבוי, על גרם המדרגות תפסתני
              הבשורה המרה, ואני מפניך ארא!
             
לואי:       העוד אסון, העוד מפלה נחלנו במזרח? דבר!

עבד:       קרבות קשים ניטשו שבוע ימים,
              עד אשר האדימו מי האגמים.
              אל תוך העיר בכוח פרצו,
              שרפו הקתדרלה וצלמיך ניפצו.
              רנס לידי הצורר הפרוסי נפלה,
              ואני מפני חמתך אחת ולנוס אפת.
              מלאתי חובתי בפני אדון הארץ
              האם לסוב לאחור אורשה, הוד רוממותך?

לואי:     חופשי הנך.  עבד יוצא, לואי נופל על ברכיו.
              רנס! גם את לידיהם נפלת!
              מה יהיה, מה צופן לי העתיד המר?
              עיר הכתרתי אינה בידי עוד!
              הם מתקרבים אל פריס, אל הזהב
              היכן ממלכתי, היכן תסתתרי תקוותי?
              נס לבן לא אניף כל עוד רוחי בי
              כישלון גדול הוא זרע הניצחון,
              ומי אשר לא טעם לענת הכישלון
              לא יזכה לטעום נופת הניצחון.
              אבל מרגיש אנוכי במרירות כיצד
              איבר אחר איבר ממני נכרת
              היש צורי, היש מרפא למדווה זה
              הנחתם גורלי, האם אני הוזה?

מרי:       בצינוק חשוך ימוצו אויביך דמך
              מזעזע יהיה סופך!

לואי:     שחקן עלוב הנני והזמן, המחזאי האכזר,
              העביר אותי בחמת זעם בין המערכות.
              באזמלו השחית פני, אשר היו שדה-בור
              לא יטה אוזן אלי ולא יואיל דיבור.
              שנות דור בערה שלהבתי וכעת תבליח
              הזמן אל השאול לרדת אותי מכריח!


מרי:       לא מלך תיקרא, כי אם עבד מושפל!
              ברחבי חוצות תוצג ורגליך בשלשלאות!

לואי:       אנא רחמו עלי, איש טוב ותם הנני.
              עדיין שמח אני למראה פרח
              שגיתי, לא אחזיק עוד שלח.
              הנח לי לוציפר, אל תיקחני בטרם עת!

מרי:       חייך הצל! השפחה תלה!

לואי:     שומר, מלא פקודת המלכה! הניחו לי בכאבי!
 
חדרם של קלוד ושל לואיז.

קלוד:   אשתי היקרה, ניתן הצו, נחתם גורל השפחה.
            מחר נרכב אל שנונסו ואת ורסאי נשכח.
            הבה לואיז, הבה נתעלסה באהבים!
               שושנתי, מילה לא מצאתי בכתבים
            לתאר את זיו עיניך ואת להט שפתייך
            אין בנמצא יין טהור כיין שדייך!

לואיז:   בעלי! אל מחוזות האהבה נפליג
            את צימאונך ארווה ברביבי עונג,
            אך אל הטירה לא אבוא עמך.

קלוד:     תפארתי! מדוע? מה ישוו חיי בהיעדרך?

לואיז:     לא אוכל בטירה לישון שנתי.
              מן הגנים תביט אלי רוח השפחה
              מבוקר עד ליל מנוח לא אדע
              כי בדם מגואלות ידיך, אהובי.
              אנא, אל המלך גש וגלה דבר המזימה,
              כי עד ערוב ימינו עקרבים ייסרונו.
              חכמים אנחנו, אך צפונות המחר לא נדע,
              אבל את מר גורלנו למנוע נוכל
               אם לא נשליך עצמנו אל הבור במודע.
            אנא אהובי, כסה הבור אשר כרית
              ויום המחר לא יהיה שחור.
              יקירי, מי אשר לא שגה,
              מי אשר לא פסע בדרך חתחתים -
              נפשו חלשה ותקרוס בצוק עיתים.
             
קלוד:     מעולם לא שגיתי, ומה שונה היום?
              אל נא תחששי, פירצה בסודי אין.

לואיז:     כילד תתחבא בצמרת עץ השקר הנשיר
              אשר בבוא הסתיו אותך יחשוף,
              אך עץ האמת ירוק עד הוא.
              אין זו חולשה לשגות,
              הגבורה היא להכיר במשגה.        
     
קלוד:     דברייך דברי תום הנעורים, אנא פקחי עינייך.
           
לואיז:     עיני פקוחות, עיניך הן העצומות.

קלוד:     הכי בתום לב יבנה מגדל החיים?                    
 

לואיז:     אכן.

קלוד:       טעית. אין הצלחה שאינה נגועה בשקר.

לואיז:     האם דברי מאומה הם עבורך?

קלוד:       האם שמחתי היא יגונך?

לואיז:     שמחה זו יסודה פשע ולצער תהפוך.

קלוד:       עתיד ורוד מעניקה לנו המלכה.

לואיז:     עתיד ורוד נשיג בכוחות עצמנו.

קלוד:       לא נוכל להשיג טירה מפוארת.

לואיז:     אושר ורוגע יקרים מכל.

קלוד:       בטירה נהיה מאושרים ורגועים.

לואיז:     הישמר, הסערה תבוא ותשמידך!

קלוד:       הסתכלי מעלה, בהירים השמיים באביב.

לואיז:     תתעשר, אך תיספה בסערת השקר.

קלוד:       לשווא תזרעי בלבי פחד!

לואיז:     בני, פעוט יקר! אל תלך בדרך היוהרה! מחבקת את
הפעוט ובוכה.

קלוד:       כעת נוכחתי - סכלות על שתיים תהלך!

לואיז:     אנא חלץ אושרנו מן המבוך הזה!

קלוד:     אשמור לך אמונים בטירת שנונסו.

לואיז:     כרצונך עשה! אל כרכרתך לא אכנס,
              אך סודך לא אגלה כי שורשיך בלבי!  יוצאת
במהירות.
               
מקהלה:     יונה לבנה זרעונים מלקטת
               בינות אמירי העצים מעופפת
               חלושה קריאתך, מלבב תומך
               הישמרי מצייד, רעתך ירצה.
               רעות חיות היער, יונה קטנה
               רבות צרות החלד, יונה טובה
               יונה לבנה השלום מסמלת
               חלום נהדר בבואה נעלמת.

               שור הבר - בעוז מקומו יכבוש
               קול רועם - גדוש אהבה לבו
                חזק ובריא, בעת לא ידע
                נאה למראה, חוסן כל גופו.
                נפשו נפגעת יזעם ישתולל
                נשקו קרניים חסרות רחמים
                שור הבר ליחך העשב ושבע
               רב אונך, ממך הדופי נעלם.

                ארי אציל! מלך החיות!
                אכזר מכל, פתע תזנק!
                מקלט מניביך, איומות ציפורניך
                תמים תשסע, לגזרים תקרעהו.
                הדם עיניך לא ירתיע
                קלות רגליך אל הרצח
                מהיר כברק, מבעית כמוות
                הדם עבורך הפך למים.

                אפרוח מכוסה פלומה דקה
                בערב מחוסר מגן אתה
                רועד מקור קורבן החולי
                עולם אכזר, גווע הצדק.
                טרף קל לכל חיה
                פרק תם, האון חלף
                יתקוף נץ הזוקן ויביס
                אלו הם חייך בן-אדם.

מערכה רביעית
דמויות: פיליפ, קלוד, יצר טוב, יצר רע, פייר, קשיש אביון.

יצר טוב - זקן לבוש לבן.
יצר רע - צעיר לבוש שחור.

חדרו של קלוד, לילה.

יצר טוב:      עורה, עורה, קלוד, דרכך תקן
                  הטה אוזנך אל אשתך הדואגת
                  אשר לראותך מאושר היא מייחלת,
                  שלב זרועך בזרועה וצעד במבטחים.
                  לא תסולא בפז בינת אשתך
                  חלוק עמה תמיד את מיטתך,
                  כך לא תארור מר גורלך.
                  הנה, עדיין לא חלפה שעת הכושר
                  לתקן דרכך ולשוב לנתיב האושר.
                  רבים שגו בני, רבים נכשלו
                  אך המתקנים דרכם מאסון נגאלו.

יצר רע:         צדקת, קלוד! בלבך לא תמשל אשה!
                  לשווא מנסה קשיש זה לטעת אימה,
                  לשווא לבך הגיבור להתיש ינסה.
                  בטח במעשיך! אינך טועה ולא תטעה,
                  אתה הוא החכם ולא אשתך.
                  קשיש זה, אשר הזקנה בו מתעתעת,
                  מנסה למנוע ממך בתהילה לגעת!
                  כך נפלו גיבורים!
                  אנשי הזדון חרדת שווא בלבם נטעו!

יצר טוב:       מפתה ונוצץ הוא השקר
                 אך לא ניחן בסגולות הזיקית,
                 טרם נברא השקר אשר לא התגלה.
                 טעית ככל הלך, אך גש אל המלך,
                 היכולת להודות בשגיאתך - מעלה תיחשב.

יצר רע:        גיבור-חיל! בלב מלך אל תהתל
                 את כעסו תעיר וחמתו תבער בו,
                 בחרון אפו אל שערי שאול ישליכך.
                 למה אושרך תסכן? מוצק סודך,
                 החכם באדם לא יחשוף מזימתך.
                 
יצר טוב:     יקפוץ גבר אל מי נהר גועש
               אך האשה לאורך הגדה תפסע
               עד אשר גשר מעבר תמצא.
               טובים דברי אשתך, וסכנה ימנעו.

יצר רע:       אהה! עוד מנסה הוא להטעותך, קלוד,
               הפעם יאמר כי מורך-לב חכמה הוא!
               טוב עשית, קלוד, כאשר אוזנך לעצתה אטמת.
               נשים חכמות כל עוד הן שותקות
               היזהר מהן עת יפצו פה!
               אותך אעריץ! כי דם גיבורים דמך,
               ולשמע דבריה אוזניך במהרה אטמת!

יצר טוב:     אל תסתנוור מהר הזהב אשר לך הובטח
               עבוד יום-יום ודבוק בדבר אמת,
               אז תשמח נפשך ולא רק קיבתך.

יצר רע:       גם אוויל מחריש חכם יחשב!
               כולם עוטים את גלימת הצדק והאחווה!
               מתחפשים כולם! אין אמת בדבריו, קלוד!
               שלושה צבעי יסוד יש ושלושה בני-אדם:
               אוהביך, שונאיך, והמתחפשים לאוהביך.
               אוהביך מעטים הם, מחט בערמת שחת,
               לא בנקל יעלה בידיך למוצאם.
               שונאיך, קלוד, רבים מאוהביך הם,
                 כי קל להרוס מלבנות, ולשנוא מלאהוב.
                 אך רבים מכל הם המתחפשים לאוהביך,
                 רבים הם כחול אשר על שפת הים.
                 כה מסוכנים הם! רוכשים אמונך ובוגדים בך!
                 השמח בהתעשרותך - ישמח יותר בהתרוששותך
                 כי אז יוכל לשלוט בך,
                 הדואג לך בחולייך - מצפה הוא למותך
                 כי אז יוכל לבעול את אשתך,
                 המלווה לך כסף - יצטער במותך
                 כי אז לא יקבל ממך את הנשך,
                 שמור נפשך מהם, יצירי האופל הם!
 אליהם משתייך מטיף-המוסר הזה!
                 קלוד, יודע אני כי במחשכים מתאווה אתה,
                 אשה יפה וחושנית מלואיז אתה רוצה,
                 אשה אשר טרם השחיתה הלידה גופה,
                 אשה צעירה אשר תפריח את ימי נעוריך,
                 אתה רוצה אהבה סוערת, פראית ומספקת!
                 עד מתי בנשף המסכות את המסכה תנצל
                 להביט לעבר יעלות-החן הצעירות היפהפיות?
                 עד מתי תחמיא לאשתך מתוך שגרה סתמית?
                 בידיך הזדמנות חד-פעמית לשנות את חייך.
                 והאם איש זה יעצור אותך, האם הוא,
                 ראש-אוויל זה, ימנע ממך את מבוקשך?
                 כל טוב תשיג בבואך אל הטירה!
                 הנשים היפות ביותר לחיות במחיצתך תנהרנה!
                 האין זה אושר, קלוד? מתוק הוא עתידך,
                 חיי תענוגות תחיה בבטחה ובשפע.

יצר טוב:     זכור: מוות וחיים ביד לשון
                מבלי משים, על השל תשגה בדבריך
                ואז דומה ירדו כל אוצרותיך!
                בעת שמחתך יכה אותך האסון,
                עת תרקוד מינואט  תפער האדמה את פיה!

יצר רע:       איני יודע מאין הגיע פוחז זה
               אחוז-בעת, שגריר-תבהלה הוא,
               בלזות שפתיו אותך יוליך שולל!
               הסח דעתך מדבריו, דברי קש וגבבה,
               ואז בשמן תטבול רגליך!

יצר טוב:   נפשך תשים בכפך אם לא תשוב למוטב
               שחוק על שפתיך לא יעלה עוד
               כצל תתהלך, עולמך יחשוך בעדך!

ר' המק':   יועץ המלכות! המוסקט  אשר תאחז -
               ישים קץ לויכוח הנצחי הזה.
               עם שניהם לחיות לא יעלה בידיך,
               אחד מהם יומת והבחירה שלך היא.
               אל תשגה, היועץ! חשוב היטב!
               האם תקשה עורפך, או למוטב תשוב?
               לאיוולת תושיט ידך, או לחכמת חיים?  
               מוסר לקלוד את המוסקט. קלוד הורג את הקשיש  -
היצר הטוב.

כיכר העיר פריז.
               
פיליפ:     נושא את גופת הלנה לאחר שהורידה מחבל התליה.
               הבכי ישרוף את עיני ולא אראה
              את חכלילות השחר של יום המחר,
              לא אשמע עוד את דכי גלי הסינה.
              צפריר הבוקר לרוח מוות יהפוך,
              שושן נהדר יהפוך לדרדר.
              אבוי לי,  מתה אהובתי, חרב עולמי!
              כמלחין חרש, כצייר עיוור אחיה עד  מותי
              אנא מכם, טכסו עצה, שככו מכאובי!

פייר:       ראה הכרוז הלז אשר נתלה בקרן הרחוב.            

              יועץ המלכות את אהובתך לכד
              לפרוסיה סייעה, נעצה בנו סכין חד.

פיליפ:     שקר וכזב! עשויה היתה ללא דופי
              טפלו עליה שקר זדים, מסכנה!

פייר:       נקם את מותה, פיליפ,
              למען לא יבאיש מות אהובתך,
              למען תוכל לשאוף מלוא ריאותיך
              את זוך האויר לאחר הגשם!
              לא שתק מנלאוס  כאשר נחטפה אשתו!
              זמנך לריק אל תבזבז בשיח עמו
              תקע חרבך בלבו, נקם בבן-הבלייעל.

פיליפ:     פגוע הנני, אך עצה נוספת אשמע.
              פייר, הבא אלי איש בא-בימים
              כי לזקנים בינה, הם החכמים.
              אביון הביאו, ולא בעל ממון
              כי עשיר - אוצרותיו יסנוורו עיניו.  פייר יוצא
וחוזר.

פייר:       הנסיך, אביון זה תחת גשר הסינה לן
              רחמי נכמרו עליו, מעות ממני קיבל.

פיליפ:     דבר, איש קשיש, איכה צערי אביס?
                     
קשיש:   נסיך צרפת, צער כבוש חונק הוא
            אך לנקום אל נא תמהר.
              אל שנונסו רכב וחקור הדבר,
              שם תדע האם בצע רדף הוד מעלתו,
              הדוכס קלוד, או האם טוב לב הוא
              ואת ארצנו רצה להציל מידי הנבלים.
              אולי סרחה אהובתך, הן לא לשווא
              פגע בך אביך ותואר דוכס ליועץ העניק.
               רכב אל הטירה ועמו תשיח,
              אף כי לבך שותת-דם.

פיליפ: אקבור אותך, אהובתי, ואל שנונסו אצא עם שחר!
          הלנה שלי, יפהפייה ישנה! למה עזבת אותי?
            הו, האושר והצער! ברק ורעם!
            את רנס הכבושה שחררתי ומיד מהלומה ספגתי!
            למה צער, למה תרדוף ששון,
            למה הצלחה, אחריך יבוא אסון?    

מערכה חמישית

דמויות: לואי, פיליפ, קלוד, ז'וזפין, עבד.

טירת שנונסו.

קלוד:  משחרר רנס! פיליפ נסיך צרפת!
          ברוך בואך אל טירתי, נכבדי!
           אל תשגה במראה עיניך. ז'וזפין, יפהפייה זו
           אשר לצדי, לא תאהבני בזכות עושרי.
           אינני ככל הגברים אשר הכרת,
           אינני רודף בצע, ולא אסתתר בין השיחים
           כאותו אקטיאון  אומלל. על ארצי אגן!
           בזכות תושייתי מאושרת אהובתי המהממת.
           יוזמתי הצילתני, וגם אותך הצילה.
          אביך העניק לי טירה זו, ודוכס תוארי -
           אות הוקרה על פועלי למען מולדתי.

פיליפ:   יהללך זר ולא פיך.

קלוד:     פתח את ספרי ההיסטוריה וקרא.
              הם מהללים אותי, את גבורתי,
              קרא את סיפורי הקרבות ואת התבוסות
              אשר הנחלתי לקיסרות הרומית הקדושה .
              יקירי, מבין אני את יגונך,
              אהובתך אינה עמך ביום שמחתך.
              פיליפ, נשים יפות רבות יש,
              שב נא בטירתי ובמהרה תתאושש.
              בפריז לואיז בחרה להישאר ואני -
              אל אוניה חסרת קברניט הושלכתי
              אך הנה, ראה - במהרה השתקמתי
              ואנא, הבה נשכח הצער ונשתה יין לרוב!
              משרת! הבא נא משקה להוד רוממותו,
            הכן הסוסים, אצא עם הנסיך לצוד.

פיליפ:   מצחין הזהב הזה אשר לפתע קיבלת.

קלוד:     מה כוונתך?

פיליפ:   יודע אתה כוונת דברי. שפת שנינו צרפתית.  

קלוד:     איני יודע. אולי תתרן הנני?    

פיליפ:   ידך במעשה, אתה אחראי לעלילת הדם הזו.

קלוד:     לולא חשד אדם בחברו מאושרים היינו.

פיליפ:   דבר-אמת תכנה חשד.

קלוד:   חף מפשע תכנה רוצח.
             
פיליפ:   תעז לאמר כי ידך לא במעשה הנבלה?

קלוד:   וכי למה ידי תהיה במעשה הנבלה?  

פיליפ:   מאוהב בכסף אתה ועל הלנה העללת.
            למען תישא חן בעיני אבי,
            למען טירה זו יעניק לך!

קלוד:     האין הדבר ברור כאור השמש?
              אביך את הריבה לתלות ציווה
              כי לאויבינו מסרה מידע סודי.
              ניקתה לשכתו ונגישה היתה למסמכים,
              זאת ניצלה לרעה, כי בת פרוסיה אהובתך,
              ולא השתוממו אנשי הארמון לשמע בגידתה.
              והאם אב יאבה להחריב עולם בנו?
              לא נענשה אהובתך על לא עוול בכפה.
              החכם באדם אביך, בהחלטתו לא טעה.

פיליפ:   ברי לי כי אבי צדק.

קלוד:     בן נאמן! הלוואי כך ינהגו בנים!
              יעורר בי שאט נפש הבן אשר יאמר:
              אבי, טועה אתה ולך לא אקשיב.
              חסר חינוך הוא, ודבריו יהיו לי לזרא.
              החינוך - ראשית הכל ואותו יש לחפש,
              לא ידע, לא השכלה תחפש - כי אם חינוך!
              אותו לא תמצא בין כתלי הסורבון ,
              בביתך תמצא אותו, ולמד אותו בשקידה.
              סמכות לרעה תנוצל, והחינוך הוא היכולת
              אשר תרכוש כדי להשתמש בה לטובה.

פיליפ:     דבריך הטובים לא יפילו עלי תרדמת.
              מן הארמון נעדרתי ולהגן עליה לא יכלתי,
              נוחה היתה לך השעה לפגוע בה.
               
קלוד:     לא מאתמול תכירני, והאם תכירני כרודף בצע?
              האם כנוכל תכירני? האין שמי הטוב הולך לפני?
     
פיליפ:   אמת דבריך,  ידך לא במעשה.
              אך מי מסוגל למעשה כה נתעב?

קלוד:   מעדה אהובתך, ומי המעידה? גבר או אשה?

פיליפ:   אשה. לא ימעיד גבר אשה.

קלוד:   צדקת. האם היתה להלנה אויבת?
            האם קינאה בה אחת הנשים?
             
פיליפ:   לא שנואה היתה הלנה, אהובה היתה.
             
קלוד:     כך סברתי. אם כן, היא עצמה האשמה.

פיליפ:   אמת דבריך, לשווא האשמתיך בחמת-זעמי.
            ועתה, כיצד אשלים עם האמת המרה?
            בממלכתנו פגעה אהובתי, ואותי נטשה בדד.

קלוד:     בורסאי מחכה לך הנסיכה תרזה.
              ראיתיה בשנברון  בימים עברו ונעתקה נשימתי,
              בטוחני כי יפה ממנה לא תמצא בנשים
              אומרים למראה יופייה יתעוררו מתים.
              הצייר מולו היא תשב בר-מזל יהיה,
              אותה תארש ותהיה המאושר בתבל.

פיליפ:   חסרונה עולמי האפיל, לעד אחיה באפלת מוות.
              לא יחליף כסף את הזהב,
              תרזה לא תחליף את הלנה.
              היה שלום, הדוכס קלוד.

קלוד:     לולא כתבה מכתבים מסווגים אל צבא האויב,
              אתך ואתי היתה כאן מאושרת.
              עמך אני בצערך, הלוואי לא תדע עוד צער.
              היה שלום, נסיך צרפת.  דממה.                
         
              מדוע עיניך תנעץ בי כמסמרים ופניך תזעיף?

פיליפ:   שולף חרבו. נוכל רודף בצע!                        

קלוד:     יקירי, האם מרגלת מקומה בינינו?
              הנח חרבך, שלוט במעשיך!
             
פיליפ:   לא כתבה אהובתי מכתבים!

קלוד:     התתכחש למכתבים אשר מצאתי בחדרה?
              יעיד אביך, תעיד אמך, יעיד שר-המלחמה -
              אהובתך היא אשר כתבה את המכתבים.

פיליפ:     פח טמנת להלנה, לאבי, לאמי ולשר המלחמה!

קלוד:   מאוהב אתה ואת אהובתך כמושלמת תראה
              אך גם היא בשר ודם, גם בה היה רבב.

פיליפ:   צאי, אשה יפה, לבל תראי דם נשפך!  ז'וזפין יוצאת
בבהלה.

קלוד:     הוד מעלתך! הבס השגע אשר בך נכנס!
              הו, ימי השחרות, אפופים אתם בערות!

פיליפ:   אותך אהרוג עם חרבי זו!

קלוד:     פיליפ, הנח חרבך, נהג בתבונתך הרבה!

פיליפ:   עיוורת היתה אהובתי ובת-איכרים,
              קרוא וכתוב לא ידעה!
             
קלוד:     אבוי לי! שכחתי! חוס על חיי, פיליפ!
              השלך אותי אל הצינוק, אל נא תהרגני!

פיליפ:   מות תומת איש מדון, איש כזב!

קלוד:   תהרוג אדם לא חמוש, ללא דו-קרב?
 
פיליפ:   חמוש בשקריך אתה!

קלוד:   פחם שערך, חלק כמים עור פניך
            אבל אני, ככל אדם, מחפש מדי יום
            את מעין הנעורים המשקה אותך!
            אותך גידלתי, פיליפ, כאשר נלחם אביך,
            אל תשכח זאת, הנח חרבך!

פיליפ:   רוצח אתה!  רץ אל קלוד והורג אותו.

ר' המק':   מת אדם! ואל הארמון דוהר הנסיך
               ראו! טרם התייבש הדם המשוח על חרבו
               אכול צער, התשוך סערת לבו?
         
מקהלה:   סערת לב נער צעיר בימים,
               אנא יתבהרו השמים, רחמים!

ר' המק':   האם הנסיך לאהוב לבבו ישוב
               האם הפרפר ייחלץ מקורי עכשוב?

מקהלה:   חסון היה העלם, רענן כסוס הדוהר,
               גופו מן הרעל היוכל כעת לטהר?

ר' המק':   הישלח יד באביו, הינקום שנית?

מקהלה:   אהבה ונקמה, לשתיכן צבע כלנית!

ר' המק':   שושלת מלכים מפוארת, זרע גיבורים
               הבה, הבה נמנע אסון כביר!

מקהלה:   הכניע הרקבון שושלת מלכים זו
               חי המלך בין אבני אחלמה,
               אך הפעם לא ידע החלמה.
               יגע המוות בשושלת זו ותתפורר
               בתופת גיהנום הוד מלכותו יתעורר!
               נחרץ גורל האב בידי בנו!

ורסאי, ארמון המלוכה.

לואי:       נושא את גופת בנו. בני! על קבר אהובתך נפחת נשמתך
   
               חרב תקעת בלבך המיוסר, אבוי לי!
               מר לי! אני האשם, אני ולא אחר!
               אין מרפא! רוצח בני הנני,
               אין מקומי בכס מלכות!
               בן אהוב, בן יקר!
               פשעתי פשע איום!
               על משפט-צדק ויתרתי! הלנה!
               באבלי, בטירוף דעתי, אותך להורג הוצאתי
               ואתך נספה מכמן חיי, גיל חיי!

עבד:         הוד מעלתך!
 
לואי:       לא הוד מעלתך תקרא לי!
                הוד שפלותך קרא.
                איש בזוי הנני,
                מלך לא יהיה תוארי!
                תת-אנוש אנוכי!
עבד:       אסון נוסף קרה.

לואי:       דבר! מה קרה כעת? מט עולמי זה מכבר!

עבד:       ראתה המלכה גופת בנה, על הארץ נפלה
               צעקת כאב אנוש את האויר פילחה
               ואחר מן החלון השליכה עצמה,
               היישר אל זרועות המוות האיום.
               אליה מיהרתי, אך אבוי - שבקה חיים!

לואי:       זה סופי! אשתי היקרה!
               גם אותך רצחתי היום!
               לא אדם הנני, כי אם דומן!
               בני, אשתי, באביב ימיכם גוועתם
               פזיזותי אתכם רצחה!
               אבוי לי!
               קחו אותי מאדמת צרפת, אל הגלות!
               מלך אחר המליכו, ולא רוצח!
               ואיך אחיה? מוטב יבוא קצי היום!

מקהלה:   אדם ושנאה - ברזל וחלודה
                כמוות עזה האהבה,
                לא ידעך אודה.