הלכת בשקט, לבד. ראית שתי ציפורים בשמיים.
לא חשבת שהן ייתנו לך לעוף. לא חשבת שהן ייתנו לך להעלם ביחד
איתן.
המשכת ללכת אחריהן, רק כי היו כל כך יפות וקרובות אליך. רק כי
הן היו לבנות, כמו שהיא אהבה פעם.
ולא חשבת מה יקרה בסוף.
הלילה שחור, המשכת ללכת , והפעם הן כבר לא עפו לפניך. היית
צריך לחפש את הדרך לבד.
זרמים של קצת מים התמזגו בבד של מכנסיך, הפשלת שרוולים. לא
רצית להמשיך ללכת לבד. רצית שהיא תבוא איתך.
התיישבת על אבן בגוון של אפור, והמים חלחלו לגרבייך.
לא היה לך קר, וגם חם לא היה לך. רק מחשבות כיסו את קליפת
הערפל שלך.
הבטחת שתברח, וקיימת. אבל בניגוד למה שחשבת. היא לא באה איתך.
לא רצית ללכת בשקט... לבד... אחרת זה כבר לא אותו דבר.
לא חזרת. המשכת ללכת. עננים אפורים של גשם העפילו אותך. כבר לא
יודע לאן תלך. לא יודע מתי, ואם בכלל תחזור.
מתגעגע לחיים שהשארת מאחוריך.
נסעת. כבר נגמר. אי אפשר לחזור. השבילים סוגרים עליך. אתה
מרגיש לחוץ. זיעה של קצת עייפות נשמטת מפניך.
הדף שאחזת בידך התעופף לו אל הקרקע.
אתה רק צריך שהיא תבוא ותשאל אותך משהו, תדבר אליך, תסתכל לך
בעיניים כמו שהיא עשתה פעם. רק כדי להזיז אותך ולגרום לך
להמשיך. לא להתייאש כל כך מהר. אתה לא רואה קדימה, ולא אחורה,
גם לא לצדדים.
ועכשיו אתה לא מבין כבר למה ברחת. בזבזת ימים שלמים בתקווה
למשהו שלא קיים. רצית להפסיק לסבול אבל רק סבלת יותר. הבטן
כואבת כבר מרוב מחשבות, הרגליים לא סוחבות יותר. אתה ביער של
עצים ירוקים, שמגיעים כמעט עד לקו של השמיים. רק מוזיקה נוגעת
מתנגנת לך בזיכרון. ריחות של קיץ שהיו פעם נדמו, כל הצלילים
שאי פעם הפקת, נעלמו. אתה לבן כולך, ומזיע. אבקה לבנה שהרסה
אותך, שמוטה בחלקה לרגליך. כמה זכוכיות של בקבוקים חומים
נעוצות בתוכך, וגם לצידך על הקרקע. מה שנשאר לעשות,
זה לעצום עיניים, חזק.
לחכות שהאדמה תכסה את גופך, להתפלל שכשתתעורר למעלה,
היא תהיה שם, איתך.


נכתב בשיעור מתמטיקה חופשי.
אני אישית לא מתה על זה.
מעט אנשים אהבו.