בערב נכנסה לי זכוכית לכף הרגל. כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא.
הוא שאל 'איפה?' הרמתי את רגל שמאל והצבעתי על הבוהן. 'כאן.'
אבא התקרב אל הרגל ונישק אותה. 'יותר טוב?' שאל. 'מחר בבוקר
נלך למרפאה שיוציאו לך את הזכוכית. עכשיו נלך לישון.'
'אבא?'
'כן, מאמי.'
'מה יקרה אם לא נוציא את הזכוכית מהרגל שלי?'
'זה יכאב לך. אחרי כמה זמן מתרגלים לכאב. אולי... אולי את
תגדלי והזכוכית תגדל איתך ותתאים למידת הנעליים שלך, ואז יום
אחד, כשתתעוררי מהשינה תמצאי נעל זכוכית ליד המיטה.'
'אז אולי לא נוציא את הזכוכית בנתיים?'
'אבל המקום יזדהם אם לא נוציא.'
'זה עצוב.'
'טוב, זאת לא הדרך היחידה לזכות בנעל זכוכית.'
'איזה עוד דרכים יש?'
את כבר תגלי.'
אבא עשה לי מקלחת, אחר-כך עטף אותי במגבת ענקית. ציחצחנו
שיניים ביחד ואבא הצחיק אותי כשעשה קולות משונים עם הפה.
התלבשתי בפיג'מה וניכנסתי למיטה. אבא כיסה אותי בשמיכת פוך
והידק אותה מכל הצדדים שלא יכנס קור.
'אני אוהב אותך מאוד מאמינק'ה.'
'אני אוהבת אותך, אבא.'
אנטולי שכב על המידרכה והדם זרם לו מהראש. לחצתי על הפצע עם כף
היד והדם המשיך לזרום. הוא התעלף לתוך שינה של אלכוהול
וכשדיברתי אליו הרים את היד וניסה לגרש את הזבובים שנדבקו לדם
אדום-זרחני שלו. לידו היו שני בקבוקים ריקים. אחד של וודקה
והשני של אלכוהול שבעים אחוז. כל הגוף שלו רעד. הנחתי את הראש
שלו על הברכיים שלי.
למחרת אחר הצהריים, כשקם מהשינה במיטה הרכה שלנו, התעוררתי
כששמעתי אותו אומר 'איבדתי את הראש.' הוא אמר עוד פעם
'איבדתי את הראש.'
וגם אני מאבדת את הראש, כשאני הולכת ברחוב, לפחות פעמיים ביום.

אנטולי נישק אותי על האוזן. הזיפים הארוכים שלו דיגדגו אותי
וצחקתי. אחר-כך הוא נישק אותי באוזן השניה וחייך אלי בעיניים
שלו שיש בהן קמטים של עור סדוק. על הכרית היה סימן חום של דם
שהתייבש. 'איך הגענו לכאן בכלל? אני לא זוכר כלום, הראש מת.'
'האמבולנס הגיע והם אמרו לי שזאת הפעם האחרונה שהם מחזירים
אותנו הביתה. הם אמרו שאנחנו גרים יותר מדי רחוק ושזה ביזבוז
זמן בשבילם.
אנטולי ישב על קצה המיטה עם הגב אלי. 'שילכו להזדיין, מה הם
יודעים בכלל?' הוא העביר את יד שמאל על השיער ואחרי זה על
העיניים. 'הראש שלי מתפוצץ.'
'יש לך פצע מעל האוזן בצד ימין. הם תפרו שם. הם אמרו שהם לא
יודעים ממה תמות קודם מהכבד או מהדם שנשפך לך כל הזמן מהגוף.'
'למה את מספרת לי את זה? זה הגוף שלי.'
'אני רוצה שתהיה איתי.'
אנטולי קם, פתח את הדלת של הקראוון והשתין. 'בוקר-טוב!' הוא
צעק. 'איזה יופי כאן, יש הרבה מקום ושקט ואנחנו לבד. אם הם לא
רוצים לתת לנו טרמפ - שלא יתנו. גם ככה העיר הזאת הורגת אותי.'
אחר-כך חייך אלי ואמר, 'את שוכחת שאני רוסי שיכור שגר בקראוון
ושומר שלא יגנבו מאתר בניה . רוצה או לא רוצה?'
'אתמול עם כל הדם הזה, חשבתי שהדרך היחידה שתחיה היא אם אני
אשתה את הדם שלך.
'את רואה יותר מדי דברים בדמיון שלך. את גם עושה אותי עצוב.'
בחלום שהיה לי, היא - שהיתה אופה במאפיה, ניגשה אל עגלת האפיה,
שלפה נייר פרגמנט מלוכלך מעל אחד המגשים וזרקה אותו לפח.
אחר-כך לקחה נייר פרגמנט חדש, הניחה אותו על המגש ואמרה, 'תודה
על הפשטות שלך וטוב הלב שלך.' הבטתי בה מהצד. המגש היה על
שולחן העבודה. האישה שעזרה לה במשך כל חייה הלכה על נייר
הפרגמנט גודלה היה גודל אצבע. היא עטפה אותה בעדינות בנייר
והכניסה אותה לכיס הימני במכנסיה הרחבים.

'אבא איפה אתה?'
'אני כאן חמודה.'
'אני לא רואה אותך בחושך.'
'עוד מעט תתרגלי לחושך ותראי איך שהעיניים שלי נוצצות כשהן
מביטות בך.'
'אבא, מה אנחנו עושים פה?'
'תראי, ינשוף!'
'אני רוצה לחזור הביתה.'
'עוד מעט נגיע.'
דניאלה מתחה את ידה גבוה באויר ואחזה בידו של אבא. 'נתתי לך
הרבה נשיקות לפני שיצאנו. הן אמורות להספיק עד שנגיע.'
'כבר השתמשתי בכולן. אני מפחדת עכשיו.' אבא הביט לאחור ואמר,
'עוד מעט הרוח החזקה תגיעה ותעזור לנו.' והרוח החזקה השיגה את
אבא ודניאלה ונשאה אותם רחוק רחוק.
אנטולי עמד מול המראה והסתכל בבבואתו. 'תראי,' אמר לדניאלה,
'העיניים שלי נכבו.' שפתו העליונה והקמט שמעליה רטטו. הוא הרים
את יד שמאל ושם את האמה והאצבע על הקמט. הוא אמר,'אני מרגיש את
הלב שלי באצבעות.' דניאלה קמה מהמיטה, הביטה עמוק בתוך העיניים
של אנטולי וחייכה. האישונים שלו היו שחורים ורחבים. כשראתה את
עצמה מחייכת נופפה בידה לשלום אחר-כך החזירה את היד למקום בצד
ימין. ככל שהעמיקה להביט בעיניו של אנטולי ירדו מעיניה דמעות
וגם מעיניו של אנטולי ירדו דמעות והן נפגשו באמצע הקראוון
והתערבבו ביניהן. דניאלה נתקפה פחד שאנטולי רואה שגם העיניים
שלה כבויות. היא לא שמה לב שכבר דקה שלמה היא עומדת לבד ובמקום
שאנטולי עמד, עומד עכשיו רק הריח של אנטולי.  
גשם ירד והיכה בקארוון וטילטל אותו מצד לצד. דניאלה יצאה החוצה
וקראה, 'אנטולי!'
אנטולי מצא מחסה תחת עץ אקליפטוס ושאף את ריח העלים לנחיריו.
הוא לא שמע שדניאלה קראה בשמו.
הגיע לילה. הברד נערם על המידרכה ובשולי הכביש. דניאלה ישבה
בתחנה וחיכתה לאוטובוס. נעלי הבד שלרגליה התכסו בשיכבה לבנה עד
שלא הרגישה את כפות הרגליים. היא הביטה למטה וחשבה, 'הרגליים
שלי קפאו והפכו לקרח. אני כמו שלגיה רק שהיא היתה יפה.' כשחשבה
על המילה 'יפה' העפעפים שלה נעצמו. היא הניחה את גופה על הספסל
ונירדמה.
בחלום הרוח אמרה, 'אינטשפיל למיגל.' כשאמרה 'אינטשפיל' קירבה
את שתי ידיה לליבה וכשאמרה 'למיגל' פרסה את ידיה לצדדים.
דניאלה ידעה שהרוח אומרת, 'כל העולם נפלא.'
כשאמרה 'כל העולם' קירבה את ידיה לליבה וכשאמרה 'נפלא' פרסה את
שתי ידיה לצדדים.