גשם ערפילי ירד באותו יום
ברכה לחקלאים ולמעיינות תהום
ניסיון להשכיח את העבר
השתדלות להבריח את המוכר.

אט-אט צעדתי על השביל
מכונס בעצמי ובחום המעיל
מביט בפזילה בכתובת מצבה
מלווה אדם בדרכו האחרונה

בין עץ ברוש ומצבה עלומה
הוסתרתי משאר עיני המשפחה
המת לדעתם מת מוות כלימה
אבד את נפשו ללא בקשת מחילה

מילים נאמרו מעל הקבר
מפזרים שבחך לכל עבר
ואני נזכר בדם המרוח
על קיר חדרך הזנוח

רב נואם באדרת שחורה
מלמל בשפתיו תפילה עתיקה
שבח לאל, שבח לרוח האדם
הצטדקות: ידינו לא שפכו את הדם.

הגשם הגביר את זעמו
כביכול אומר את דעתו
טפטוף המים על האדמה
נשמע כשם צעקתך האחרונה

נגינה סמויה התנגנה באוזני
עת התרוממת והבטת עלי
כנזכר במכר מוכר ויקר
אורח נוכח הלא שוכח.

יכולתי להישבע שראיתי אותך
מסיר מעצמך את השמיכה
פוקח עינים לארובות השמיים
ממלא יובשך בדמעות מיים.

רגלי חשקו לנוס משם
חזרה אל מחוזות מוכרים
אל השקט הלא מוגשם
הרחק ממלכתך, ממלכת צללים.

אבל מבטך הושלך אלי
כאומר התקרב נא ודי.
צעדתי את מספר הפסיעות
שלא נצעדו באותם לילות

אותם לילות זרועי חשיכה
בהם תרת אחר הבנה
אותו ליל רווי תרעלה
בו הוסרה ממך המסיכה

התיישבתי לצידך בקצה המיטה
מצית לעצמי סיגריה זולה
כהרגלי הצעתי אף לך
אולם המשכת בקפיאות מבטך

הגשם נלחם את מלחמתו בעשן
הרוח הצטרפה לכבוי האש
מחזה סוריאליסטי לא מובן
המת החי והחי המתיאש

סיפרתי להם את האמת
כיצד הטבע את יישותו מעוות
ועכשיו אני עומד מול הורייך
משקר לעצמי, משקר בלעדיך.

סיפרתי להם שזה בסדר
סיפרתי שאין צורך להסתתר
החטא כבר אינו חטא
זה רק אתה המת.

השפלתי את ראשי לריצפה
וחזיתי במקום משכנך
לחשתי: דע את עצמך
ואז תאבד דתך.

נשכבת חזרה על המיטה
כיסיתי את גופך בשמיכה
בין עץ ברוש למצבה עלומה
צפיתי בשובך לחיק האדמה.

נאומים נמוגו ומנגינת הקדיש נשמעה
הגשם פסק וקרן שמש פצעה
אומרים שהאדם מוריד סודו לקבר
אך הקבר גילה היותך גבר.

קשת בשלל צבעים נראתה
האל שיבץ בכיסאו את נשמתך
יושבים יחדיו ומקריאים שירים
אהבת אדם באדם לעולמי עולמים