יכולתי כבר לראות מרחוק את הכתם המוארך ואת צלליתו של קטר
הרכבת בראש, מתקרבים במהירות אל עבר התחנה. הגיע הזמן - כבר
שעתיים שאני עומד ומחכה לה, נוטף זיעה, בשרב הכבד שנחת על העיר
בשבוע האחרון. הרמתי את התרמיל הכבד שלי והכתפתי את חצובת
הצילום על הכתף.
הקטר הצהוב כבר נראה די בברור ועוד אנשים החלו להעמיס על עצמם
את ציודם ולנוע אל קצה הרציף.
ולפתע זה קרה; ברנש אחד שהיה מהלך, משום-מה, ליד פסי הרכבת, כ-
200 מטר מקצה הרציף; מעד ונפל, כשגופו לרוחב הפסים ולא זע.
הבטתי בו, מצפה שימהר ויקום, אך הוא לא נע. צמרמורת חלפה בי,
כשדמיינתי מה הרכבת יכולה לעולל לגופו הצנום. אולם לאחר רגע של
קיפאון, כשהברנש עדיין לא זז ממקום משכבו על הפסים; זרקתי מעלי
את החצובה ואת התרמיל, תוך שאני פורץ בריצה מטורפת לעברו.
שאר האנשים שבתחנה, גם הם שמו לב למתרחש ושמעתי מאחרי נהם של
הרבה קולות מרוגשים וכמה מהם שזעקו אל הברנש שיזדרז ויקום;
אולם הוא עדיין לא זז ממקומו - כנראה שנחבט בראשו בקורת הברזל
של המסילה והתעלף.
רצתי בכל כוחי לאורך המסילה, כפי שמעולם לא רצתי, לבי הולם
במהירות עצומה וראותי שורקות במאבקן לשאוף אוויר... השלכתי
מעלי תוך כדי הריצה, גם את מצלמת ה'מינולטה' החדשה שלי,
שהטלטלה ונחבטה בחזי... קטר הרכבת הלך והתקרב אל הגוף הצנום...
כעת נשמעה גם צפירה חזקה - נהג הרכבת שם לב למה שקורה ומשך את
הבלמים - אך לא היה סיכוי שהרכבת הגדולה והישנה הזו, המלאה
בהמוני תיירים וכן מקומיים שחזרו מחופשת החג - תצליח לעצור
בזמן... שעטתי קדימה, מדלג מעל שיחים וגרוטאות... עד שהגעתי
והטלתי את עצמי על הברנש - הוא שכב כשפניו אל השמיים, עיניו
פקוחות לרווחה ופיו קמוץ בכוח... תפשתי בחגורת מכנסיו ובידו
הימנית ומשכתי אותו בכל כוחי - הוא היה די כבד, למרות מראהו
הקטן... הצלחתי למשוך את כל גופו ולזרוק את עצמי יחד עמו אל צד
המסילה, כשהרכבת חולפת בדהרה ליד רגלינו ובלמיה חורקים נוראות.
היא נעצרה כ- 20 מטר אחרינו.
התיישבתי, מתנשם בהתרגשות ומוחה את הזיעה והאבק מעל פני.
נהג הקטר הוציא את ראשו ואת ידו - מניד אותה בשאלה, סימנתי לו
כי הכל עבר בשלום. הוא נפנף בידו והמשיך לנסוע אל התחנה. חלק
מהאנשים, שגם הם החלו לבוא אחרי, לראות מה קורה - היססו מעט,
נעצרו ואז חזרו על עקבותיהם במהירות, על מנת להספיק לעלות על
הרכבת.

  כעת הפנתי את מבטי אל הברנש. הוא שכב שם, כפי שהטלתיו -
שכוב על צידו וגבו אלי. משכתי במותנו, מסובב אותו. הוא נשכב על
גבו ללא תנועה - כבובת תאטרון שחוטיה נקרעו, אולם עיניו היו
פקוחות והוא הפנה באיטיות את פניו אלי, עיניו היו ריקות מכל
הבעה.
" אתה בסדר?" שאלתי, משנשימתי נרגעה ויכולתי לדבר.
" למה עשית את זה?" הוא שאל בקול חלול, מאולץ.
" למה עשיתי - מה?" שאלתי, תמה.
" למה עשית את זה?" הוא שב ושאל באותו קול עמום.
" למה עשיתי - מה?" שאלתי, מבולבל - " למה הצלתי אותך?"
" למה משכת אותי מהפסים, למה הפרעת לי?" הוא נאות להסביר לי את
שאלתו, והתרומם מעט, נשען על מרפקיו ומביט בי כשהבעה מאשימה על
פניו.
" מ'זתומרת - למה?" - התמרמרתי - "... הצלתי את החיים הדפוקים
שלך, ואתה שואל אותי - למה? - מה אתה הולך ליד פסי הרכבת, מה -
אתה משוגע?" עדיין לא קלטתי באותו הרגע את כוונתו - שמעתי, אך
לא האמנתי שאומנם לכך הוא מתכוון.
" מי אמר לך, לעזאזל, שמותר לך להפריע לי להתאבד?" הוא שאל
בשלווה מקפיאה וירק אל הקרקע.
הבטתי במיאוס אל הרוק הניגר מזוויות-פיו - הוא לא טרח למחותו.
אך אתה לא צריך לצפות כנראה, מאדם שרוצה לסיים את חייו בצורה
כזו טוטלית - שיודאג בגין הרושם החיצוני שלו.
הבעיה הייתה, שלא ידעתי מה להשיב לו - מה יכולתי להגיד לו
באמת?... לפיכך, בצורה מוזרה ביותר, שמעתי את עצמי מתנצל לפניו
ומסביר את מעשי :
"...אהה, ראיתי אותך נופל וחשבתי שהתעלפת, אז רצתי מייד כדי
להציל אותך..."
" בן-אדם נורמלי - שרוצה לחיות - לא הולך ליד פסי הרכבת,
כשהרכבת מתקרבת !" - הוא הטיף לי כעת.
עכשיו באמת התמרמרתי והתחלתי לכעוס. קמתי בזעף על רגליי, חובט
בבגדיי בכדי לנער את האבק; כשאני משתוקק בעצם, לחבוט בברנש
הקטנצ'יק הזה - ששוכב שם ומאשים אותי בהצלת חייו - איזה
אבסורד.
מרחוק נראתה צללית רכבת נוספת, אולם הייתי צריך עתה, לחכות עוד
כשעה עד לרכבת הבאה שנוסעת ליעדי; והכל בגלל המניאק הקטן הזה -
אלוהים, יכולתי לעשות לו 'טובה' ולהרוג אותו בעצמי!!
" מה אתה מנסה להתאבד, כשיש כל כך הרבה אנשים באזור; מה, אתה
לא חושב על זה שהם ירצו וינסו להציל אותך?" אמרתי בכעס.
הוא התרומם מעט יותר, נשען על כפות ידיו. "אני לא מתערב
בעניינים שלהם ואני מצפה שהם לא יתערבו בעניינים שלי !" אמר,
מדגיש כל מילה :" אם אני רוצה להשתין, לאכול, לזיין או להתאבד
- זה לא צריך לעניין את אף אחד ! -אתה לא חושב ככה?" הוא הוסיף
ושאל אותי במין סקרנות מעושה.
"... ובכן..." התחלתי לומר בהיסוס עצבני "... כן, זה נכון
בעיקרון, אבל..."
אין 'אבל'! "הוא חתך, חובט בקרקע, כפוסק וסוגר עניין "... אין
'אבל' - אני עושה מה שאני רוצה לעשות; אני לא פוגע באף אחד -
חוץ מבעצמי - כשאני מתאבד! אני לא מתערב לך בחיים המזוינים שלך
- אני לא שואל אותך: מה פתאום אתה לובש את החולצה המגעילה הזו,
שאתה לובש עכשיו - אז אתה גם, לא צריך להתערב לי בשום דבר -
בשום דבר!" קולו, שהלך והתחזק במשך דיבורו, נהפך לצרחה באומרו
את המשפט האחרון, והיא השתלבה עם שריקת הקטר המודיע על בואו.
הוא קם בקפיצה על רגליו, מביט בי בזעם - כמזהיר; ואחר הלך בצעד
נמרץ אל המסילה, ונשכב עליה - כשפניו אל השמיים - כמו
בראשונה.

  הרכבת התקרבה במהירות כשנהג הקטר מוציא את ראשו ומושך
בצופר, ואחר, מפעיל את בלמי החירום; אולם לא היה לו כל סיכוי -
כמו לקודמו.
הסתובבתי והתחלתי לפסוע אל התחנה, אוסף בדרך את ה 'מינולטה',
שעדשתה התנפצה לרסיסים בנפילה.
אני לא מפריע יותר לאף אחד - לעשות כל מה שהוא רוצה עם החיים
הדפוקים שלו. אני רק מקווה שזה לא יעכב את הרכבת הבאה - זו,
שאני צריך לעלות עליה ולהמשיך עם החיים 'המזוינים' שלי כפי
שאני רואה אותם. - זה כל הסיפור, אדוני השוטר! יש לך עוד
שאלות, או שאני יכול כבר להסתלק מכאן - אני כבר רואה את הרכבת
שלי באופק!?"
"לא אדוני. רשמתי את ההצהרה שלך ואתה משוחרר לדרכך, כנראה שעוד
נזמן אותך לחקירה נוספת בקרוב, בינתיים, שלום לך... דרך אגב,
אדוני - החולצה שלך באמת מכוערת - אם לא איכפת לך שאני אומר את
זה, ככה, בינינו.