מה השעה?
אני מסתכל בשעון ורואה חמש בבוקר.
מה אני עושה ער?

אני מרגיש מוזר, כואב לי משהו, חסר לי משהו. אני שופך עלי מים
מהבקבוק שיש לי ליד המיטה כדי להתעורר, כדי להבין מה קורה לי,
אני מרגיש אבוד, לא שייך. אני בודק שהכל נמצא במקום, ממשש את
הכל, מסתכל במראה ורואה שהעיניים אדומות מהבכי של אתמול. הכל
בסדר.
אני מסתובב ואני רואה מין חתך ארוך לרוחב הגב שלי, ואז הבנתי
מה חסר. כאב לי משהו ולא ידעתי מה - זה היה הלב שלי, הוא לא
שם.
היא לקחה לי אותו.

ראיתי אותה אתמול מתנשקת עם איזה טמבל, אמור להיות בחור טוב,
אבל לא מספיק טוב בשבילה. מגיע לה הכי טוב שיש, כי אם אני לא
מספיק טוב אז בטח שהוא לא, מגיע לה הכי טוב.

אני חטאתי, אני גרמתי לילדה שאני כל כך אוהב לבכות, לדמיין,
לחשוב. אלה הדברים הכי גרועים שיש, שאתה יודע שמישהו שאתה אוהב
בגד בך, ושאתה נאלץ לדמיין אותו עושה את זה עם מישהי אחרת,
מתנשף איתה, מנשק אותה, גומר איתה ומחייך אחר כך. אתה רוצה
למות.

אני גרמתי לזה לקרות, בגללי היא עכשיו נמצאת שם, מתנשקת עם
מישהו אחר. אני לא מאשים אותה, אני בגדתי בה ובגלל זה היא לא
תוכל יותר להסתכל לי בעיניים.

כמה שאני רוצה שהיא תסתכל לי שוב בעיניים, כי רק היא מכירה
אותי, רק היא תוכל להסתכל לי בעיניים ולדעת הכל. כמה שאני
מצטער, שבכיתי למרות שאני אף פעם לא בוכה, שאני מתחרט, שאני
יודע ותמיד ידעתי שזה לא היה שווה את זה.


מתנגן עכשיו ברדיו השיר שפעם היה שלנו.
"לילה ירד
ירח נולד
את יושבת לבד
הופכת מראות לצלילים
עצובה ונגה
כואב לך
ובצד השני אני רוצה שתדעי
את לא לבד
לא לבד.

לאן שלא תלכי
מה שלא תעשי
ירח שלי נושק לירח שלך
כוכבים של שלווה
דמעות של אהבה
את לא לבד
אני אוהב אותך"

כמה כואב לי, חסר לי משהו.
החלק הזה שתמיד היה שלי אבל שייך לה, חסר לי הלב שלי, הוא איתה
ותמיד ישאר איתה.
עברה שעה של כאב שחוזר על עצמו כל פעם שאני רואה אותה, שאני
יודע שהיא ממשיכה הלאה ומחפשת את האחד שלא יכאיב לה כמו שאני
עשיתי.
אני לא מספיק טוב בשבילה, אני יודע.

כואב לי, אני מרגיש אבוד, אני חוזר לישון כי אני לא אוהב את
המציאות.

הלב שלי תמיד יהיה שלך, אני אוהב אותך ומתגעגע.