את פייר דה-לה טראז' פגשתי באפריקה. הייתי אז בתחילת מסע ציד
נמרים - ע"י היפנוזה. (שיטה שפותחה בתחילת שנות השישים ע"י
הפלג השמאלי של 'גרין-פיס' - שאליהם השתייכתי אז - הם גרסו,
שהטראומה הנגרמת לחיות עקב ירי חציי ההרדמה ע"י בני-אדם, גורמת
להם לבניית קיבעון - היוצר מצב, שכל אימת שהן רואות בני-אדם -
הן חשות בצורך עז להירדם; וזה גורם - עקב המחקרים והניסויים
הרבים הנעשים בהן: כדי לגלות איך לשמר את חיי הפרא שלהן -
להפרעה מלאכותית באורח חייהן הפראי והחופשי, דבר הגורם בתורו -
להפרעה באמינות המחקרים והניסויים הנ"ל).

פייר עצמו, היה צלם במשלחת מחקר מטעם מכון נאס"א, שמטרתה הייתה
לאסוף ולחקור זן מיוחד של שבלולים; שבלולים אלה, המפרישים נוזל
דביק תוך כדי תנועתם - כמו כל שבלול מצוי - התייחדו בכך,
שהנוזל שהם מפרישים - מתמוסס ונעלם מעצמו תוך פרק זמן קצר, או
עקב נוכחות של דו-תחמוצת פחמן - כמו זו הנפלטת בנשימתם של
חיות, כולל בני האדם - ומשום כך קיוו למצוא דרך ליצרו באופן
מלאכותי בכמות רבה, לשימוש האסטרונאוטים בחלל: האסטרונאוטים,
כידוע, נדרשים לבצע תיקונים מחוץ לחללית/מעבורת החלל, וצריכים
להיצמד לגוף החללית לפרקי זמן קצרים.
באופן מקרי, יצא שמחנות הקבע של שתי המשלחות שכנו זו לצד זו,
וכך נפגשנו והתיידדנו מאוד.
[למעשה, לאחר כשלושה חודשים של מחקרים מצד שתי המשלחות, שהעלו
חרס בידיהם - מכיוון שהמהפנט במשלחתנו לא הצליח להפנט שום נמר
בהצלחה מרובה ובסוף החודש השלישי, נטרף ע"י נמר שתנועות השעון
מול עיניו 'העלו לו ת'סעיף'; ואילו חברי המשלחת של נאס"א לא
הצליחו למצוא את זן השבלול המיוחד שהיה אמור להימצא שם, עפ"י
שבועתו של רופא-אליל בן שמונה משבט הזולו - ישבו שני ראשי
המשלחות, כדי לתכנן מסיבת-פרידה מאפריקה; מפה לשם החלו להחליף
חוויות ונתונים אודות המחקרים ואז התבררה להם דרך, שבא יוכלו
שתי המשלחות לחזור עם תוצאות חיוביות - כל אחת על סמך מטרת
המחקר של המשלחת האחרת! משלחתנו חזרה עם המלצה לבטל את שיטת
ההפנוט ולפתח שיטה חדשה - של ירי שקט של כמוסות המכילות
סם-הרדמה ומצופות בריר של השבלולים המיוחדים [ירי ע"י
קנה-נשיפה], כך שידבקו לפרוות הנמרים ואלה יירדמו - מבלי לדעת
שבני אדם אחראים לכך; ואילו המשלחת השניה, חזרה עם המלצה לזנוח
את תיאוריית ריר-השבלולים - מכיוון שאין למוצאם, ולפתח שיטה
היפנוטית - כך שהאסטרונאוטים יהפנטו את עצמם [אוטו-סוגסטיה]
בטרם צאתם מהחללית לצורך ביצוע תיקונים, ויגרמו לעצמם להאמין
שהם מסוגלים להיצמד לגוף החללית, ללא שום אמצעיי עזר וללא שום
בעיות - זאת עפ"י הידוע - שכוח הרצון חזק מהמציאות ויכול לחולל
נפלאות.
(אני עצמי חיוויתי את דעתי, שזה לא יעבוד ושזה ממש לא מציאותי
- לסמוך על כוח הרצון, ודוגמא לכך - אימפוטנציה).

בכל אופן, ערב אחד בעודנו יושבים - אני ופייר דה-לה-טראז'
ומשחקים שח-מט, כמנהגנו מדי ערב (לא רק באותו הערב) (לא היו
לנו כלי משחק, אז השתמשנו במטבעות בערכים שונים והמנצח היה
אוסף לעצמו בתום המשחק את ה 'כלים'), התחיל פייר לספר לי סיפור
מעניין על הסבתא שלו - מאדאם דה-לה-טראז'; ואני רוצה להביאו
לפניכם, כפי שהוא סיפר לי - בגוף ראשון:

"...סבתא דה לה-טראז' הייתה אישה מיוחדת במינה, אישה שאין
שניה לה; והאמת היא - שלא הרבה נשים היו מוכנות להיות 'שניה
לה'.
לפי מה ששמעתי מבני משפחתי הקשישים, בני דורה, כולל גם הסבא
שלי - שהוא בעלה! - היא הייתה אישה קיצונית בתכונותיה הדוחות
חברת כל בן-אנוש בעל עצבים ברמת הנורמליות פלוס: היא הייתה
נרגנית, פדנטית קיצונית, שרפה תבשיליי בשר בעקביות מדהימה במשך
80 שנות חייה; אך למרות חוש הסדר המופתי שלה, מעולם לא הצליחה
למצוא דבר ובמיוחד את שיניה התותבות - בכוחות עצמה; והייתה
צריכה, כל אימת שגילתה שאין היא מצליחה ללעוס דבר מזון כלשהו,
להזעיק את בעלה או כל ברנש אחר הנמצא בטווח צעקתה - כדי שיחפש
עבורה את השיניים. הסיבה שהיא לא מצאה שום דבר הייתה - שעיניה
היו זקוקות בדחיפות לעדשות עבות כתחתית של מאפירה, שיהיו
מונחות לפניהן; אולם היא התעקשה שמאור עיניה הוא כפי שהיה
בצעירותה - כמה עשרות שנים לפני כן, ושהסיבה שהיא לא מוצאת את
השיניים, או כל דבר אחר, היא - ש'מזיזים לה אותם כל הזמן'.
אבל, אין רע בלי טוב כידוע, ותכונה אחת שבה, חיפתה על רוב שאר
תכונותיה המגעילות - היא ידעה לקחת כל עסק כושל ולהופכו להצלחה
מסחררת; קח לדוגמא את סבא שלי (לפי הודאתו שלו): כשהיא פגשה בו
לראשונה - לפני כחצי מאה - הוא היה בחור הולל, ללא שום מטרה
בחיים, ללא עבודה ועם חוב גדול בבנק - גדול יותר ממה משאיי פעם
יכל לקוות כי יוכל להחזירו (שתי הפקידות שהייתה להן נגיעה
לחשבונו ולגופו, פוטרו מעבודתם בגללו); מרגע שנכנס לרשותה -
סודרו חייו (ביד חזקה ובלשון חדה ומצליפה); הוא התחיל לעבוד
בעבודה שהיא מצאה בשבילו, חדל מלשתות (חוץ מכוסיות קוניאק
גנובות שבלע בלא שתראה מידי פעם), וחדל מלבלות עד שעות
מאוחרות; תוך שישה חודשים החזיר את כל חובותיו ותוך שלוש שנים
לאחר החתונה (היא ארגנה את הטקס ואף ענתה במקומו לכומר) הוא
החל לפתח כרס קטנה ואולקוס - כמו כל בן-אדם מכובד ובעל משפחה
מצוי; הנהייה אחר משקאות חריפים התחלפה לה ברדיפה אחר קוקטילים
של תרופות חדשות, ומקום הבילוי המועדף התחלף - מכיסאות הבארים
- לכיסאות הלבנים של קופת-החולים המקומית.
הוא אומנם המשיך לחזר במרץ אחר האחיות והרופאות, אולם זה היה
לצורך השגת מרשם חדש לתרופות, ולא לכיפופן על הדלפק עם החצאית
מופשלת למעלה - כמו בעברו המפואר.
הסבתה הייתה גם זו שגרמה, בעקיפין, להמצאתה של מעין
'רשת-טלפונים' פרימיטיבית, שמאוחר יותר נתנה את ההשראה לגרהם
בל (ידיד משפחה), להמציא את מכשיר הטלפון הראשון שלו!!
אבל, בל אקדים את המאוחר למוקדם. (כפי שבוודאי אמר אלוהים
לעצמו, כשברא את הדינוזאורים, קודם לכך שברא את בני האדם - כדי
שהטבע הצעיר יוכל להסתגל בהדרגה למפלצות בלי שכל).

ומעשה שהיה, כך היה: בערוב ימייה, הפכה סבתא דה-לה-טראז'
למעמסה רצינית על בעלה, בני משפחתה הגרים ברבת מקום (אלו
שעדיין לא נמלטו במשך השנים) ועל שכניה. ראייתה הלכה והשתבשה
יותר ויותר, אבל באותה מידה הלכה וגדלה גם מידת עקשנותה ש
'מזיזים לה את הדברים' ושראייתה טובה כפי שהייתה עוד בהיותה
בעריסה (במאה הקודמת). כשבעלה היה מחוץ לבית - עובד או קונה
מצרכים - היא הייתה צועקת בקול שלא היה מבייש שדרן כדורגל
ספרדי, לעזרת כל מי שבסביבה - כדי שיבוא וימצא לה משהו שהוזז
ממקומו והיא צריכה אותו עכשיו ומייד. למעשה היא המשיכה לצעוק
גם כשבעלה היה בבית, אבל זה משום שהיא לא ראתה אותו בברור
ופעמים רבות, מששמעה קולות תזוזה בחדר, חשדה בו שהוא אנס הרוצה
לבצע בה את זממו.
כשעברה סבתא דה-לה-טראז' את גיל 70 וראייתה השתוותה לזו של
עטלף-פירות מצוי, היא שכנעה את עצמה - מכיוון שלא יכלה להבחין
יותר בתווי פניו של בעלה - שהיא נשואה לברטראנד לוי - אהוב
נעוריה (ברח ממנה בגיל 13) והחלה לקרוא לבעלה בשמו של הלה;
לסבא דה-לה-טראז' זה לא היה איכפת כלל, כיוון שצמחה מכך טובה
גדולה - היא הפכה רכה ושקטה יותר ואף שבה לקיים איתו יחסי-מין
(או מה שזה נקרא - בגיל הזה), זאת לאחר כ - 30 שנה שבהן טענה,
שיחסי-מין "זה רק בשביל אנשים צעירים".
אולם כל זה היה הרבה יותר מאוחר ואילו סיפורנו מתרחש בשנות
השישים שלה, כשהיא הייתה עדיין בשיאה של התקופה הארוכה של
שאגות הזעם וקריאה לעזרה.

הבן-אדם שהוטרף הכי הרבה מעצמת זעקותיה, היה השכן - מר ז'ק
דה-אשל - אלמן ערירי חובב מוזיקה קלאסית; צעקותיה התגברו על
עוצמתו החלושה של הגרמופון שלו, וגם כשתקע את אוזנו לתוך פיית
השופר הגדול - שהתקרא בזמן ההוא, רמקול; ו/או שם סטטוסקופ של
רופא על אוזניו (אוזניות ה'מונו' הראשונות) - לא מצא מפלט
מהצרחות.
יום אחד עלה במוחו רעיון. הוא נזכר במשחק ילדות שלו עם חבריו:
הם היו לוקחים קופסאות פלסטיק של יוגורט, שמנת וכדו', ומנקבים
בתחתיתם חור בעזרת קצהו הבוער של גפרור; לאחר מכן, לוקחים חוט
-תפירה ארוך, מכניסים את קצותיו לשתיים מהקופסאות הללו ושם
קושרים את קצה החוט לחצי גפרור - כך שהחוט לא יברח; לאחר מכן
היו מתרחקים זה מזה, עד שהחוט היה נמתח ואז היו מדברים אל תוך
הקופסאות - רטיטות גליי-הקול שהוגברו בתוך הקופסה, עברו אל
החוט המתוח ודרכו אל הקופסה שמנגד - מעין 'ווקי-טוקי'
פרימיטיבי. מר ז'ק דה-אשל החליט לבדוק אם זה יפתור את בעיית
הצעקות.
הוא הרכיב את שתי הקופסאות עם החוט, שם אחת אצלו, את החוט
העביר דרך חלונות הבתים ואת הקופסה השניה שם בידה של סבתא
דה-לה-טראז' - לאחר שהסביר לה את עיקרון המתיחה הקלה של החוט,
ודיבור מתון (!) לקופסה. הוא שכנע אותה לנסות את הרעיון, בכך
שאמר לה, שמעתה לא תצטרך יותר לצעוק ולחכות הרבה זמן עד שיבוא
מישהו ממכריה, כדי למצוא לה מה שבעלה הזיז לה.
מאדאם דה-לה-טראז' השתכנעה בקלות, מכיוון שהיא חיבבה את השכן
ה'מסתורי' - שחי בצורה בלתי מתקבלת על הדעת - ללא אישה; ולא
פעם עודדה את בעלה להזמינו למשחק קלפים ו/או לארוחת ערב.
(אני עצמי חשבתי לא פעם, שהרבה מצעקותיה כוונו על מנת למשוך
את תשומת ליבו אליה, כדי שיבוא הוא לעזרתה; כיוון שלא פעם,
הדבר שחיפשה - הייתה שמלתה והיא הייתה עומדת בתחתוניה, צועקת
ומחכה ש'מישהו' יבוא למצוא לה אותה).
בכל אופן, היא הסכימה לניסוי ומר ז'ק דה-אשל חזר לבייתו - כדי
לגלות שהקופסה בצדו שלו נמשכה החוצה מהחלון ע"י הסבתא. הוא חזר
שוב והסביר לה שהיא צריכה לחכות עם המשיכה, עד אשר הוא יתפוס
בצד השני; ליתר ביטחון הוא גם תפס את החוט לאדן החלון ע"י וו,
ואז שב לבייתו ותפס אותו גם לאדן חלונו, כך שהחוט נשאר מתוח
באופן קבוע; אחר, הוא סימן מבעד לחלון למאדאם דה-לה-טראז'
להתחיל לדבר ושם את הקופסה אל אוזנו; היא הנהנה, ואז נחרד מר
דה-אשל לשמוע שאגה מבעד לקופסה שבאוזנו - כמו גם מבעד לחלון:
"מרי יצאה לשדות עם הכבשים"; הוא השליך את הקופסה מאוזנו
המצלצלת וסימן לזקנה לדבר חלש יותר. היא הנהנה שוב וחזרה על
הדקלום בקול רגיל. מר דה-אשל, שכמעט יצא מעורו משמחה, סימן לה
להעביר את הקופסה אל אוזנה וענה לה: "שכנתי היקרה, קולך רך כמו
צלצול פעמונים על צוואריהן של הכבשים היוצאות אל האחו!". משפט
זה, הוא שהכריע כמעט סופית את בעיית הרעש (בינתיים לפחות);
מאדאם דה-לה-טראז' שכמעט התמוססה באותו הרגע לשלולית נוזלים
וורודים, נשבעה לעצמה שלא לצעוק יותר ובלבד שמר דה-אשל ימשיך
לחלק לה מחמאות כאלה. היא חייכה במתיקות למר דה-אשל הניצב
בחלונו ומחייך אליה, מחליקה בידה על שמלתה בכדי לישר קמטים
סמויים מהעין (היא גיהצה את שמלותיה ואת גרביה פעמיים ביום
ונעה באיטיות במשך היום כדי שלא ליצור 'קמטים מכוערים עליהם').

הם המשיכו לדבר עוד מעט עד שהסבתה משכה בהתרגשותה את כוס
הפלסטיק יותר מידי וקרעה את החוט; מר דה-אשל חזר לביתה כדי
לתקן את הקרע - לשמחתה הרבה, והיא הציעה לו כוס תה ורקיקים
מעשה ידיה; הוא קיבל את הצעתה, ומאז התחלפו צעקותיה בהקשות
מטאטא על חלונו של מר דה-אשל, המזמינות אותו לדבר אל כוס
הפלסטיק, ואחר, כוס הפלסטיק הייתה מזמינה אותו לסור אל ביתה של
מאדאם דה-לה-טראז' כדי לשתות תה עם רקיקים.
הסבתה התלהבה כל כך מצורת התקשורת החדשה, שהיא ביקשה ממר
דה-אשל למתוח חוטים עם קופסאות אל שכניה וקרוביי משפחתה הגרים
בסמוך. אלה התלהבו גם הם מהרעיון (אם כי לאו-דווקא מהקשר הישיר
אל הסבתה - כי היא כבר לא הזעיקה יותר את דה-אשל כדי לעזור לה
למצוא דברים, אלא רק בכדי לשבת איתה ולשוחח על העולם, בעבר
היפה והמרגש של שניהם, שהיה הרבה יותר טוב מ'העולם המשוגע של
היום' - את הטרדות האלה העבירה סבתה דה-לה-טראז' באופן בלעדי
אלינו - קרוביי משפחתה). הם גם 'מתחו קווים' משלהם אל שכניהם
ואלה גם אל שכניהם; עד מהרה הייתה העיירה סבוכה בחוטיי תפירה
צבעוניים ומריבותיהם של המבוגרים עם הילדים המשחקים וקורעים
אותם, הלכו והתרבו.
לא עבר זמן רב, ומר דה-אשל העלה את הרעיון הנועז - לחבר את
החוטים לעמודים גבוהים - מעבר להישג ידם של הילדים הכלבים
החתולים והעיוורים. הרעיון התקבל בברכה וכמה שכנים התארגנו: הם
נטעו באדמה מוטות ארוכים וחלקים, כשלושה מטר גובהם, ועוד מוט
קצר הקשור במאוזן לראשם - כעין צלב ארוך -למוטות אלו מוסמרו
ווים בשורה, כך שכל חוט שהגיע למוט, עבר דרך וו משלו (כדי שלא
לערבב 'שיחות'; במקרים אחרים - יותר מאוחר - אכן רצו כמה שכנים
להיות קשורים באותו קו והחוטים חוברו כך שיכלו לקיים 'שיחות
וועידה' - כפי שכיום עושים בטלפון ובאינטרנט המודרני).לאחר זמן
קצר, היו כבר כל תושביי העיירה קשורים זה לזה ב'קווי טלפון'
(אם כי אז, עדיין לא ניתן לו שם זה והוא ניקרא בפי התושבים -
על פי מקורן של קופסאות הפלסטיק - 'קו היוגורט').
יותר מאוחר, כאמור לעיל, הגיע סיפור 'קו היוגורט' אל אוזנו של
ידיד המשפחה גרהם בל, וזה נתן לו את הרעיון לפתח את מכשיר
הטלפון, הפועל באמצעות זרם חשמלי נמוך (הרבה יותר יעיל מקווי
היוגורט, שנקרעו תכופות בסערות ואפילו בגלל רוח חזקה מהרגיל).
למעשה, גרהם בל התוודה על מקור השראתו באוזניי כתב העיתון
הראשון שהגיע לראיינו בעקבות המצאתו, אולם זה חשב, שמר בל
הנכבד רק מתלוצץ ולא הכניס את הסיפור לכתבה.
קווי היוגורט הוחלפו במשך הזמן גם הם, בקווי הטלפון המודרני,
אולם זקני העיירה עוד זוכרים בחיבה את 'הטלפונים' הראשונים
שלהם, ולא אחת תוכל למצוא גם היום בבתיהם - מונחות על מדף
מכובד - קופסאות יוגורט עתיקות, שחוט צבעוני כרוך סביבן ועל כל
אחת מהן, תווית בעלת כתובת מטושטשת, הנושאת שם של מכר או שכן.

אגב סבתא לה-טראז': תקופת השקט שבאה בעקבות המצאתו של דה-אשל
לא האריכה ימים כמו קווי היוגורט, בחלוף חודשים אחדים, היא
החלה לצעוק מכיוון שלא מצאה את ה'טלפון' שלה - שהיה קשור כמובן
למקומו על אדן החלון - אולם גם החלון נהפך כבר לאובייקט קשה
לזיהוי - וה'קווים המאריכים' שנקשרו זה לזה, לא החזיקו מעמד
יותר מיום, כיוון שהייתה קורעת אותם בתוך גישושיה אנה ואנה
בביתה.

"זהו!" התנשף פייר משסיים את סיפורו - "זה היה הסיפור על הסבתה
המפוארת שלי וגם סיפורו של ה'טלפון' הראשון בצרפת!"
"היא עדיין חיה - מאדאם דה-לה-טראז'?" שאלתי בהתעניינות.
פייר גלגל לעצמו סגריה, מעך יתוש שהתעקש לשיר באוזנו וענה לי
ביובש, תוך שהוא מתמתח ומפהק:
"לא, היא מתה - ברוך השם!"