זה קרה בסוף היום השלישי. הוא הרגיש ממש טוב אחרי שהוא הספיק
לעשות פי שנים מביומים הקודמים. אלוהים חייך לעצמו, עכשיו
כשהפרוייקט מתקדם כל כך יפה הוא יוכל להרשות לעצמו כוס קפה,
מעט שלווה וקצת מנוחה בשחקים.
ואז, ממש ברגע שהאוקינוס רתח ופולי הקפה יצאו שחומים וריחניים
מלועו של הר הגעש התפרץ לעברו המלאך עדניאל, מחזיק בידו ערמות
של מפות קלסרים ושרטוטים.
"איך אתה יכול לעשות לי את זה?" צעק עדניאל כולו נרעש ונסער.
"ביקשת ממני להיות ראש צוות ההקמה של גן העדן, ועכשיו, בבקשה
תגיד איך אני יכול להרים ככה כזה מתחם?"
עדניאל פרש מפה במהירות. הוא היה כל כך נרגש שהוא לא שם לב
אפילו, שהוא מחזיק אותה הפוך.
"אתה יודע איזו תפאורה אני צריך לאדם וחווה בעוד יומים? אתה
יודע מה זה לארגן טקס קבלת שמות לכל החיות? בכלל, תגיד לי,אתה
מודע לכמה המונים אני מצפה בתחיית המתים? איך לעזאזל אני אספיק
להכין כל כך הרבה שרותים?"
עדניאל, עצר לרגע, נשם נשימה עמוקה והמשיך בקול תחינה
"אז תגיד לי בבקשה אלוהים, איך זה שאת כל עצי הפרי הטובים
והטעימים פיזרת על פני חמש יבשות ומעבר לשבעה ימים, אינך מבין
כמה זמן ומאמץ יקח לי לאסוף את כל הצמחים, למצוא את כל הפירות
ולקבץ אותם מכל היבשות?"
"תגיד לי, לא יכולת להוריד לאדמה רק שנים שלושה מינים, שיאכלו
החיות בינתים, נניח, רק תפוזים ותמרים?"
פתח אלוהים את זרועותיו הגדולות ואמר לו בקול אבהי ושלו "שב
בני, תרגע" אם רק תבקש אדחה למענך את תחיית המתים בכמה אלפי
שנים. אבל דע לך, מלאכי היקר, שהפירות המתוקים אותם תאסוף כבר
לא יהיו הירק הבתולי שטמנתי באדמה ביום שלישי. כל פרי ועץ אוסף
לתוכו את היופי והחן של האדמה בה נבט ושל האנשים שבו טיפלו.
טעמו של המנגו העסיסי שתביא מהודו החמה יכיל בבשרו את נשיקת
שפתיה של נערה פייטנית ותמה. האוכמניות שתאסוף לחופי הים
הצפוני, למרגלות הפיורדים, ינצצו בעגלי טל של שיר אהבה ישן
ובודד מלא עצב וכיסופים לנער מופנם ותמים. התבלינים שתביא מארץ
המידבר יוסיפו בחריפותם את כוחו של החופש המוחלט וקבלת המוזר.

רק כך, מלאך שלי, בעזרת תפילתם ונשמתם של אלפי לבבות רכים תוכל
את היפה בגנים להקים.

היא עמדה שם יפה ולבד, בוכה חרישית נסמכת בראשה אל קיר האבנים.
שערה הארוך יורד על כתפיה, רק קול בכיה החרישי מרעיד חליפות את
כל תלתליה. דמעותיה המלוחות נשרו אט אט ונספגו באדמתה הקשה
והמחורצת של בית לחם בסוף חודש אוגוסט.
כל יקיריה, כל בני השבטים, עברו אט אט מול פניה בדרכם האחרונה,
הדרך לשבי ולגלות.
הגברים, חבולים ופצועים, פיותיהם קפוצים, מנסים להחניק בשקט את
קולות הכאבים. הנשים, במבט כבוי, הולכות אחריהם בשקט. רק
הילדים, שתמיד ששים להרפתקה חדשה, תרים במבט סקרן וללא שום
בושה, מנסים לנצור את הרגע כדי לתת למרחק הזמן ולערפל
הזיכרונות להפוך את הרגע הנורא לחויה בלתי נשכחת ומלאה נפלאות.


בלב שבור ובקול בוכים עמדה רחל ודיברה עם אלוהים
"נכון שהם היו אנטיפתים מאוד לאחרונה, הם אכלו אחד את השני בלי
שום אבחנה, אבל זה העם שלי, אלו הם בניך, למה אתה מעניש אותם
קשה כל כך? למה לא תוכל לסלוח? "

אמר לה האל, בקול רך וענוג. רחל, רחל, השעה קשה, אין כמוך
בעולם אישה כה יפה. אבקש ממך שתקשיבי לי דקה, אולי בדברי תמצאי
קצת נחמה.

"את הארץ הזאת שמונחת לפנייך חמה כישימון  אהפוך יום אחד לגן
העדן של המזרח התיכון.  אך כדי להקים את גן העדן עלי אדמות יש
להביא פיסות יופי ורסיסי נשמה מכל הארצות. בניך העוזבים כעת
כעבדים יהפכו מהר מאוד לשגרירים. כשיחזרו בני מארצות הגלות,
יביאו עמם לארצנו היפה המון יופי ותרבות. היהודים מתימן יביאו
לך ג'חנון ויעשו לך קפה קטן. הנערות מרוסיה ימלאו את מולדתך
בבחורות חתיכות עם עינים כחולות ושער בלונדיני טבעי וחלק.
הבריטים יביאו לך כדורגל, וממרוקו ותוניס, סוף הדרך, איזה שיר
ואיזה קצב. אל תדאגי רחל, כשהכל יסתדר יהיה לך עם הרבה יותר
צבעוני מרתק ומעניין."

אלפיים שנה היה אלוהים עסוק בדברים אחרים. וכשראה את רחל היפה
בתור בסופר או באמצע סידורים, מיד היה מתבייש מעצמו, עובר לצד
שני של הכביש ושוקע בהרהורים.

דור אחד, אחרי שיצא לו למלא את ההבטחה
פגש במקרה אלוהים את רחל היפה
הוא רץ אחריה עד לקצה הרחוב
והזמין אותה לצאת איתו "הכי בקרוב"

הם ישבו במסעדת דגים קטנה ליד הים לפני השקיעה, האל הביט
עמוקות בעיניה היפות של רחל, מזג לה עוד כוס יין ושאל בקול
שרמנטי, תגידי רחל, "היה כדאי?"

"היה קשה" אמרה רחל
"אבל באמת, הם חזרו מה זה חמודים" זיק שובב ניצת בעיניה "היית
צריך לראות את האתיופים, כל כך שקטים, כל כך אצילים בבגדים
הלבנים. והטורקים, חבל על הזמן, מה זה חתיכים כל אחד עם עינים
יותר יפות מהשני. והייקים כאלה תרבותיים, הביאו לי את כל
ההצגות והקונצרטים מאירופה."
"אבל מה" אמרה רחל, וחיכתה רגע בשקט
"יש לנו עוד הרבה עבודה עד שאת גן העדן נצליח לגמור להקים,
ובינתיים גם בני עוברים גלגולים ושינוים. הנה רק היגעו ומיד קם
להם איזה בן גוריון אחד, התחיל לעשות את כולם אותו דבר,
והטלויזיה האמריקאית, ממש מכה, הופכת את כולם לשטוחים כאלה"

אלוהים הסתכל בעיניה במבט ארוך, הפנה את ראשו אל הים והסתכל
מעבר לשקיעה ואז החזיר מבטו לרחל.
"שמעי רחל, יש לי רעיון, אני יודע מה אני יעשה, אבל הפעם אני
לא רוצה לחכות עוד אלפיים שנה לדייט נוסף אתך"
אלוהים הסתכל בעיניה, חייך חיוך קטן והוסיף
"לכל ישראלי בן 20, כשהוא גומר צבא, אני אתקע פלפל אדום קטן
בתחת. הם יעופו לטייל ויתפזרו לארבע קצוות תבל. חלקם יתקעו שם
לכמה שנים ויתערו להם בחיים המקומיים. כשהם יחזרו מהטיול הגדול
הם יביאו אתם חזרה את רבגוניות העולם הישר את תוך עמם ואל
ביתך. הם ילמדו אותך תורות חדשות, ויקשטו את  ארצך בחפצי
אומנות מכל היבשות. הם יקימו פסטיבלים, ירקדו ריקודים מקודשים
וישלבו שיטות, ניגונים וחידושים. ולך רחל לא יהיה רגע של שעמום
או מנוחה, הם ירקידו אותך כל יום בשבוע וימטירו עליך ברכה"

בשבוע שעבר הייתי בפסטיבל "סגול" על חוף הים. הצלחתי לראות איך
גן העדן לאט לאט בארץ מוקם. נשמות טובות התקבצו מארבע קצוות
עולמנו והביאו אושר ושימחה מרחוק הישר לתוך ליבנו. יובל מפרדס
חנה לימד אותי ריקוד אבוריג'יני של שבטי אוסטרליה הקדומה.
תומר, שגר פה ממש בסביבה, שיתף אותי בטקס אינדיאני מלא סוד
ועוצמה. החברה מהרמוני, במעיין צבי, ניגנו לנו בתופים
אפריקאים. וזוהר מחוף הכרמל רקד איתי ריקודים שנוגעים בגוף
ובנשמה. תרבות המזרח והמערב השתלבו כאן באין סוף גוונים ויצרו
יחד עם יהדות טהורה ותמימה פסיפס מרהיב המכסה כל פינה בארצנו
הקטנה

אז קחו לכם ידידי תרמיל ומקל, סעו לפרדס חנה, בנימינה או אולי
תרחיקו עד למעגן מיכאל. יושבים בקרבנו צעירים נפלאים, חבר'ה
שחזרו מארצות רחוקות אנשים טובים שחוו חוויות נפלאות. הם הקימו
בקרבנו אוהל אינדיאני, מלמדים מדיטציה הודית, מטפלים בנו
בעיסויים שוודים או בדיקורים סינים, מנגנים בתופים אפריקאים
ורוקדים ריקודי עם אירים.

אז בואו נקבל מהם כולנו
נלמד להרחיב את עולמנו
נטייל בכל התרבויות, נשמע על כל המקומות
נכיר יותר טוב את עצמנו,  ונכבד את כל היתר
נקיף את העולם, בשמונים קילומטר.