[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דידי גריצהנדלר
/
השאהיד והקורבן

אני קולטת אותם כשהם במצב של אופוריה, או שהם כועסים ורוגזים.
השידור הראשון הגיע אלי כשהייתי עוד נערה, בבית הורי. את
"החדירה הראשונה" לא אשכח לעולם, כשמוחי הבתולי התרוקן לפתע,
נעמד דום, הפך עמום, כאילו קבלתי זריקת הרדמה, ואז התחילו
לזרום לתוכו מחשבות זרות של איש אחר. התופעה חזרה על עצמה עוד
ועוד. רציתי להאמין  שזה רק דמיון או הזיה, אך קרה ולא הייתי
מסוגלת להגות את הרעיונות שקלטתי, או שלא הבנתי את מהותם.
אחרי זמן מה התרגלתי. קוצר ה"שידורים" הרגיע אותי, הם לא אורכו
מעבר לדקה או שתיים, ועל פי רוב  נמדדו בשניות. במהלך שנים
נהפכו אצלי לשגרת יום, למדתי תוך כדי הקליטה להמשיך בפעולות
פשוטות: ללכת, להתקלח, לאכול.  אך כנראה ארשת פניי השתנתה, כי
הוריי שהיו עוד בחיים, שאלו: "מה אתך? מה קרה לך?" פחדתי
לגלות את סודי שמא יחשדו שאיני שפויה.  

לפני יומיים נקלט במוחי שידור שונה. הוא נבדל מהאחרים בכך,
שפרט למחשבותיו העביר לי אותות של מצוקה, וגם התארך מעבר
למקובל. רוב הזמן הוא יושב בביתו כמו הזקנים, אך הוא צעיר.
מתפלל חמש פעמים ביום. לפני שנתיים הסתפק בשלושת התפילות
המוזכרות בקוראן. מעדיף להתפלל במסגד הכפר, למרות שהמקום ריק
פרט ליום שישי.
אצל האחרים הזרימה היא צפופה ומהירה מאוד, קשה להשכיל פסיק או
נקודה בין המילים, אצלו הרצף פה ושם נקרע ומתחדש.  
גילו כמחצית גילי. אני בת שלושים ושמונה, היה יכול להיות בני.
מחשבותיו כמו פקעת חוטים שהסתבכו זה בזה, קשה  לי לעקוב
אחריהן. הוא ממתין כבר שנה או יותר, חש טהור וראוי יותר
מהאחרים. לרגע מתעוררת בו חרדה שמא הוא חוטא בחטא הקשה מכולם
חטא הגאווה - "גוליס". ואף על פי כן כואב לו שלא הגיעו אליו.
שקל בדעתו לעשות את הצד הראשון, אך  וויתר כי דרך חייו הוכתבה
וגורלו נגזר וחתום. לכן לא ראה טעם לנקוט יוזמה, ומסתפק להתמיד
בדרכו. הוא מטהר את גופו לפני התפילות  ומקפיד לתאם כל רכינת
ברכים והשתחוות למילות הקוראן. בכפר יודעים על דבקותו והתמדתו
במצוות הדת.
יתכן שמוחי משבש את מחשבותיו, כי עולם מושגיו זר לי. מוחו
מסורבל, אני מתקשה בבחירת  המילים הנכונות לבטא את מחשבותיו.
היה שונה, מהיום הראשון שהוא זוכר את עצמו, אי-שם בערפל של
ילדותו. המבוגרים הבחינו בכך רק כשמילאו לו  אחת-עשרה, כי לא
מדובר כאן בפיגור, נהפוך הוא, בכתות הנמוכות הצטיין בלימודים.
רק התקשה לעמוד על שלו, כאילו חסר בו כוח הרצון, ונטה לשקוע
בהרהורים. אחיו ניצלו את חולשתו, הוא נולד השמיני במשפחה של
עשרה צאצאים. בילדותם לא סבלו רעב, אך כמו גוזלים בקן, נלחמו
על מנת אוכל גדולה או משובחת יותר. הוא הסתפק תמיד במועט
ולמרות כך גדל חסון וגבוה מהאחרים, הכל מן אללה.
בקטנותו למד קרוא וכתוב בקלות, מיומנות שהזדקקו לה לעתים
רחוקות בביתו, באין בו ספרים ועיתונים. כשהתבגר, ירד בהישגים
בבית הספר בשל שתי סיבות. היה ונתקל באמירות הסותרות זו את זו,
כשניסה לברר איזו מי הן היא הנכונה, היה נזעף או נענש. כך בגיל
אחת-עשרה החליט שהכל מה שנאמר ונכתב אמיתה היא. קרה, שהסתמך
ואף ציטט דבריו של בן המשפחה או איש כפר מבוגר ומכובד, והמורים
שללו את תשובותיו. הוא תהה איך הנערים האחרים מנווטים בין האמת
לבדיות, אינם מעירים לאיש שדבריו כוזבים, אך אינם מביאים אותם
לכיתה. הם אינם שוגים, והוא מתבלבל וטועה בין עולם האמת לעולם
הבדות.
ה"אינתיפדה" הראשונה לא הגיעה עד לכפר, היא חבויה בזיכרונות
ילדותו המוקדמת, בין הריבים עם אחיו הגדולים, בהם הפסיד תמיד,
ובין לידת אחותו הצעירה ביותר, נור, שאחריה אמו לא הביאה יתר
תינוקות לעולם. עדיין מסתחררים בראשו כמה פירורי סיפורים של
השכנים, או של דודים ובני דודים שנכנסו לבקר. הוא גם נלקח אז
בפעם הראשונה לבקר בעיר הקרובה, להשתתף בשתי הלוויות. משמעותן
לא הבין, רק ההליכה בתוך ההמון זכורה לו כחוויה נעימה ששאף
ממנה כוח ובטחון. הרשים אותו בעיקר ערב רב של בני-אדם, עד אז
לא עלה על דעתו שקיימים אנשים כה רבים.
כשהגיעו עראפת ואנשיו, קנה אביו מקלט טלוויזיה. שני האירועים
התמזגו אצלו יחד, כי אנשי השלטון החדש הופיעו על המסך תכופות.
הקופסה הקסומה גרמה לו לעוד בלבול  והפכה גם היא למכשול
בלימודים. עולמות מופלאים נפתחו לפניו, ונמשך אליהם, ראה בני
אדם שאינם דומים לאנשי כפרו, הם ניהלו אורח-חיים שונה וזר לו,
דיברו בשפות לא מובנות. קודם התקשה להבחין בין האמת לבדות,
בעזרת המקלט הבין שהמציאות שמסביבו אינה היחידה.
לכן פנה לדת ולקוראן. הוא התברך בזיכרון טוב וכשציטט מהספר אף
מורה לא העז לצאת נגדו ובכל זאת הציונים שלו ירדו. במשפחתו
נמוגה התקווה שנרקמה סביבו בילדות. שני כישוריו - הזיכרון
המצוין והקריאה המהירה - התבזבזו אצלו, הוא לא עלה על אחיו ועל
אביו וגרוע מכך, כי התקשה להסתדר  בחיי יום, יום. בן תשע-עשרה
הוא יושב בבית רוב הזמן, כמו הזקנים.

בבוקר, בצאתי מהמקלחת, אני קולטת את הנער הערבי המתוסכל
בשלישית. יש לו חלום, יש לו משאלה, הוא חש ראוי שתתגשם, ואף על
פי הוא חרד להביע אותה, אף לא במחשבותיו. שוב מתלבט אם לקחת
יוזמה ולבקש, לא מאת בני-אדם, אלא מאלוהים. גם באתגר זה אינו
עומד. הוא מתפלל חמש פעמי ביום, הוא פונה אליו ב"צלאת" - תפילה
טקסית, מקפיד על "שאהדה" ועל כל "רכ'עה". לא מעז לדבר אתו
ישירות, אם כי ניתנה הרשות. לשם מה לבקש? מהלך חייו נרשם
ב"טבלה שמורה היטב" והדיו עליה כבר התייבש, אך בידיו של אללה
לשנות את הגורלות, ושוב הוא עומד מבולבל מול  הסתירה.
היה רוצה לדמות לשלושת אחיו הגדולים, שפתחו מוסך בסביבת
קלקיליה, בו מפרקים את המכוניות  של היהודים. שותפיהם גונבים
אותן מעבר לקו. המחשבות על היהודים קשות לו, מלאות סתירות,
ומובילות אותו לשאלות שאסור לשאול. היהודים הם שורש כל רע, הם
הביאו את האסון על לבני עמו. מילדותו מקשיב לסיפורים על פשעיהם
ואכזריותם. עליהם נאמר: "אללה נעל את אוזניהם ואת לבם בחותם
וקשר כיסוי לעיניהם, ועונש כבד ייגזר עליהם." אז נזכר בעוד
פסוק, מאותה "סורה": "אלה שמאמינים באל אחד וביום הדין,
היהודים, הנוצרים, והסביאנים יקבלו את שכרם מאללה, ואין להם
ממה לחשוש..." עולים לפניו את הדמויות המוכרות לו מהמסך, לא
מאיימות. הוא נזכר בחיוכים, בצחוקים, בדיבורים של היהודים. הם
המעוררים בו גם גועל וגם השתוקקות. והוא שוב חש אובד עצות.
הפענוח  של דבריו מיגע, הציטטות מהקוראן הם שיא חדש. המחשבות
שלו זורמות לתוך מוחי ואני מלבישה אותן בשפה עילגת, לא מובן לי
איך עובד מנגנון התרגום, אך הוא לא המקרה הראשון. שוב מתעוררת
בי בהלה, השידורים שלו ארוכים מדי, והוא היחיד שחוזר אלי יום
אחרי יום.

בימי שלישי וחמישי אני הולכת לפגישות עם הצוות שמכין חומר
לבדרן ידוע בטלוויזיה. לא דברתי אתו לעולם, אין לו זמן לאנשים
כמוני, בטח אינו יודע על קיומי, הצוות נאות לעבוד אתי ולקנות
כמה מהרעיונות, שהמוחות של הזרים שולחים אלי. עד כמה שהרעיון
משונה ומטורף כך עולה מחירו, כי הוא מעורר צחוק. השגרה הרגילה
המורכבת מפנטזיות של סקס ותכנונים של מעשי אלימות, אך  ביניהם,
מגיעים אלי מסרים יוצאים דופן. ממציאים, הוגי דעות, אנשי מדע,
חולמים את חלומותיהם, וסתם משוגעים .
את הדרך חזרה אני עושה רגלי, מאז והתחילו הפיגועים איני עולה
על אוטובוס. כל הדרוש לי נמצא בקרבת מקום מגורי, בשטח בעל
הרדיוס לא גדול. בזכות  הפגישות יש שכר צנוע ליכולת המוזרה
שלי, אלא שבחירת  המילה "יכולת" היא מטעה, התהליך אינו נתון
לשליטתי. הכל מקרי. אני קולטת את קטעי הדעות הנפלטים ממוח
מזדמן, ללא שום אזהרה קודמת והכנה. אין לי דרך לעצור את זרם
המחשבות שלהם, ונעולה לפני הדרך לחדור למוחו של אדם על פי
בחירה.

לקראת ערב מחשבותיו של הנער משתלטות על ראשי ללא חמלה. אללה
הרחמן והרחום שמע את תחנוני לבו, ללא מילים. הם הגיעו אליו
הבוקר מנבלוס, שני גברים לא מוכרים, מסרו לו ד"ש מאחיו. הם לא
באו בידיים ריקות, הביאו סיגריות לאביו וממתקים לאמו שתחלק
אותם לנכדיה. כל ממתק היה עטוף בנייר צבעוני מבריק, עוד לא ראה
כמותם, בטח נקנו אצל היהודים. הם ידעו שהוא נכון וראוי. התפללו
יחד אתו במסגד הכפר. עוד לא שמעה מהם מילים מפורשות, דיברו על
"קחס" - טוהר הכוונה  ועל  "תאוואקחול" - האמונה  ללא סייג. אך
בין הציטטות של פסקי הקוראן הוגנבו סימנם ורמזים.      אחרי
שעזבו התקשה להאמין, חשב שחלם או דמיין, אפילו עלה בדעתו
ששדונים בחרו לשטות בו.  מילדותו הרהר באגדות על השדים, ולמד
בעל פה את ה"סורה" בקוראן הנקראת על שמם. הוא חוזר על המילים
הראשונות: "התגלה לי שקבוצת "ג'נים" הקשיבה והם אמרו, נכון
שמענו את הקוראן הנפלא..." ואז נזכר שהאורחים מסרו לו את
שמותיהם, והוראות מדויקות איך למצוא אותם ביום  הפגישה. בעזרת
אללה הרחום והרחמן הוא יגיע למקום המוסכם בשבת, בשעה הנכונה.

בבוקר המחשבות שלו מעוררות אותי מהשינה. הן זורמות מהר,
בעוצמה, ומכאיבות לי. תכנן לצאת השקם בבוקר, כדי להגיע
לירושלים, ולהתפלל באל-אקסה. אביו החזיר אותו למציאות. הזכיר
לו שהשטח סגור, שצבא היהודים נמצא בכל מקום, הם יורים  לא רק
בחמושים. ואף אם יעלה בידו לעבור דרך כל המחסומים ולהסתנן
לאל-קודס, לא ירשו לו להיכנס למסגד, צעיר מדי, חשוד. הוא נכנע.
אסור לו להסתבך ולהסתתכן  לפני הפגישה הגורלית. אך ראשו לוהט
עדיין, מעגליי החשמל הזעירים שבמוחו רוטטים ומפיצים גלי זעם.
היום אני מוזמנת אצל בת-דודתי, מזמן לזמן היא מרחמת עלי, על
הקרובה העניה ומשונה. החיים לא הטיבו עימי. נכשלתי בכל, אולי
בשל אותו פיזור הדעת ברגעיי ה"שידורים", שהופך אותי למוזרה. לא
נשאתי, לא הבאתי ילד לעולם, מקור פרנסתי בשתי דירות מושכרות,
הקטנה - ירושה מסבתי, והגדולה שנותרה אחרי הוריי, ולפעמים עוד
איזה סכום זעום שצוות הבדרן משלם לי. בעלה יבוא לאסוף אותי
לפנות ערב.
רק בלילה, כשאני מלאה בדג לוקוס, עוף בטעם תאילנדי ועוגת שקדים
ותפוזים ושוכבת בין הסדינים הריחניים בחדר המיועד להלין
אורחים, בביתה הכפרי של בת דודתי, הנער המבולבל חוזר אלי. מחר
עליו להגיע לנבלוס עד שעות הצוהריים, בלי לספר לאיש, גם לא
להוריו. משאלתו עומדת להתגשם, אינני יודעת מה היא, עד כה לא
הביע אותה אף במחשבותיו. את מסעו כבר תכנן, בבוקר יקום, יתפלל
במסגד, כרגיל, כדי לא לעורר חשד במשפחתו ובכפר. הכין את בגדיו
הטובים ומעט כסף, מה שיש לו. מהמסגד יצא לדרך העפר המובילה
לכביש, אך לא ברור לו, איך יגיע משם ליעדו.
מחשבותיו כמו עשן סמיך, עמומות, דביקות, קשות לפענוח, נקלטות
אצלי כרצף תמונות מעורפלות.  הנה נעצרת לידו עגלה רתומה לשני
סוסים, הוא עולה עליה. להבה בוערת בפיהם של הסוסים, הם דוהרים
בדרך לא דרך, בין השדות לחורשות הזיתים, בין הגבעות ומעל
השיחים, פרסותיהם לא נוגעות בקרקע. מרחוק כבר רואים את העיר.
היא בצורה, מוקפת חומה, קרני השמש משחקות בכפות הזהב של
המסגדים הרבים, מתפזרות ומוחזרות לתוך עיניי, מסנוורות אותי.

בשבתות עולה מספר השידורים. הפנאי מעודד את המחשבות הנשכחות,
המקופלות בכוכים השוליים של מוחות. הן מתעוררות, מתנפחות
ולוקחות יוזמה. המעגלים החשמליים הזעירים רועדים ורוטטים,
האלקטרונים בתוכם מחליפים את כיוון זרימתם מיליוני פעם לשניה,
ומייצרים הגלים חזקים דיו כדי להתפשט. זו התמונה שאני מעלה
בדמיוני, בלי לבחון אותה ובלי לאמת. קטע אחד מוצאת חן בעיניי,
היא מדברת על קונצרטים ואופרה, לא אציג אותה לפני צוות הבדרן,
גם אם יש לה סיכוי טוב. הייתי רוצה להכיר את השולח.

בערב הנער הערבי, כאילו חייב להודיע לי שהגיע ליעדו, גם ללא
עגלת כשפים. הפגישה הסתיימה, הוא הספיק להתרחץ, להתפלל, לקרוא
סורה בקוראן. על היהודים דיברו אתו, על החובה לשנוא אותם.
ארורים הם. גם אם משפחתו היא בעלת מזל, ועודנה יושבת על אדמתה,
עליו לתרגם את הסבל של עמו ליצר הנקמה. טוב שדיברו אתו, מוחו
היטהר, קודם לא קישר בין הדמויות שהתבונן בהם על מסך
הטלוויזיה, וביו האבל שנגרם לעם שלו. אפילו את החיילים
במחסומים לא תיעב. הוא מעלה בזיכרונו את ההלוויות הרבות, ואת
הילד מוחמד מקופל, מסתתר ליד אביו, השהיד הראשון של האינתיפדה.
היהודים ירו בו והרגוהו ללא רחמים. הערפל במחשבותיו התפזר,
הוא מבין שהיהודים, מחוללי כל הרע, הם ממשים ונגישים. הוא פותח
את הספר וקורא:    
בשם אללה הרחמן והרחום / כאשר השמים יתפוררו
וכאשר הכוכבים יפוזרו / וכאשר הימים יבקעו
וכאשר הקברים יהפכו / תדע נפש את אשר קידמה לעשות מטוב...

התעוררתי ליום נפלא. הטבע התעלם מחוקיו הוא ומלוח השנה והעניק
לתושבי הארץ  יום של מזג אוויר מושלם: רוח עדינה ומלטפת, ענני
נוצות על רקע אינסוף של תכלת, ואוויר נקי, האוויר "של פעם".
מהבוקר אני מטיילת ברחובות העיר. בוחרת ברחובות שקטים, ללא
עסקים וחנויות, גם העוברים ושבים הם מעטים. כבר שמונה ימים
חלפו ללא פיגוע, אך אני נזהרת.    
הוא מופיע ברגע שובי הביתה. עודנו באותו חדר האורחים, ספר
הקוראן בידו. אינו קורא בו, הוא מהרהר בקלטת שהכין. נזכר
במילות הפרידה מאביו, מאחיו, מבני הכפר. לא מצא מילים להגיד
לאמו, כי חש שהיא לא תשלים, לא תסלח ולא תבין שהלך בדרך,
שכאילו נסללה עבורו. מישהו חייב לתת תשובה על ההרג, על הבתים
שנהרסו, על ההשפלות. עשיית צדק מניעה אותו. הוא יהיה לשהיד.
הוא יצליח לקחת אתו עשרות או אף יותר, יוריד אותם שאולה ובעצמו
יעלה לגן העדן הירוק-עד. כעת עליו להמשיך ולהתעמק בפשעים של
היהודים, לזכור ולספור אותם אחד-אחד, שלא ירחם על אף ילד, שלא
יהסס לשניה, שימלא את שליחותו במלואה.
לפתע אני מבינה את מהות משאלתו. איך חשבתי שהוא תמים ומבולבל.
עלי לפנות למשטרה מיד, גם אם מחר יפרסמו את שמי, ויספרו שבהלת
הפגועים גרמה לי לאבד את השפיות. רק שאין לי פרור מידע למסור
להם... הוא לא העביר לי את שמו ולא אף פרט מזהה. רוב הלילה אני
נאבקת בחרדה.  מחשבותיי מתרוצצות ומחפשות פתח מילוט. אולי הכל
הזיה, תעתוע, פרי דמיון חולני, עלי להירגע.                  
                                                         
אני נרדמת בשעות הקטנות ומתעוררת לקראת הצהריים. העולם מעבר
לחלון נראה רגוע. הכל בסדר, החצר, השיחים, עצי הברוש המזדקנים,
והבית שממול. בחדשות לא בשרו על שום פיגוע, החיים בארץ זרמים
על מי מנוחות, שמא אתמול השתכרתי מהאוויר הצלול? מחר יש לי
פגישה עם הצוות, אני פותחת את המחברת, בודקת את הקטעים שלכדתי.
כמה מהם נראים לי מבטיחים, הפמיניסטית הנלהבת, ממציא הרכב
הנוסע לעבר, מתקן העולם הסדרתי, לאלה יש לי סימפטיה עמוקה,
העולם שלנו טעון תיקון, והצעה לתוכנית טלביזיה העושה "פרומו"
לשלום. לא רע.

הוא חוזר אלי בלילה, כבר נרדמתי, אך אין לו רחמנות. ראשי
מסתחרר ומתרוקן. מחשבותיו מתדפקים על מצחי כמו על דלת ביתו.
הוא עזב את חדר האורחים הנוח והחמים, ועבר את הקו הירוק.
המדריך המלווה הביא אותו לבן משפחה רחוק, שגר במדינת היהודים.
בעל הבית הסתיר אותם בחושה המשמשת מחסן כלים, כאן יבלו את
הלילה, קר מאוד. אללה שלח את הקור הגדול לעזור לו במשימתו.
בתיק שהכינו שולחיו, מסודרים בגדי היהודים, הג'ינס, נעלי
הספורט האופנתיים והמעיל החדש, שישמור עליו הלילה מפני הקור.
הוא מוציא אותו מהתיק ומתעטף בו. מחר איש לא ישגיח בחגורה מתחת
למעיל העבה. הוא מגולח ומסופר, לא קצר מדי, פניו דומים לפני
היהודים. איש לא יחשוד בו. הוא קיבל תדריך מפורט, המלווה יעלה
אותו על אוטובוס. לימדו אותו איך לנוע, איך לחייך ליהודים, ואת
המילים המעטות שעליו להגיד. הרי יש לו זיכרון מצוין... הוא
יהיה הגדול מכולם, נותרו עוד כמה שעות...
זה רק  תעתוע או חלום רע, עלי להירגע. אם זו האמת, אין בכוחי
להושיע. בני אנוש מסוגלים להתרגל לכל זוועה. פעם, לפני שנים,
קבלתי מסר שהסביר זאת, בתת-מודעות הקולקטיבית שלנו קיימת
שארית זיכרונות מתקופות קדומות, שעוד היינו טרף לחיות פרא.  

אני מסובבת את בניין "הבימה" ומגרש החניה הגדול, בדרך לפגישה
עם אנשי הצוות. המחברת בה רשומים הקטעים מונחת בתיק, נכנסת
לשדרות רוטשילד. אישה גוצה ומבוגרת מובילה כלב קטן לטיול
הבוקר. הוא צעיר וזריז מעבר לכוחותיה, כשאני חולפת על פניהם,
עיניו העגולות והסקרניות בודקות אותי ופניו הארוכות מחייכות
אלי, ואז משיגות אותי מחשבותיו של השהיד שלי. הוא סטה מהוראות
של מדריכיו, המלווה העלה אותו על האוטובוס, אך הוא לא ביצע את
המוטל עליו. האוטובוס נראה לו ריק למחצה, ומאחר ואיש לא שם
אליו לב, בטחונו גבר והחליט למצוא מקום הומה אדם. אללה הרחום
יוביל אותו בדרכו. הוא יהיה הגדול מכולם, יוריד שאולה עשרות
ויעלה לגן העדן, בו מחכים לו אלה שכבר שתו מהמזרקה ששמה
"סביל".  
הוא מתנתק, השדרה שלוה, הבוקר קר מאוד והעוברים ושבים מעטים.
עלי להודיע למשטרה מיד שבעיר מסתובב לו מתאבד עם חגורת נפץ תחת
מעיל חדש ועבה, לא חשוב מאין הגיעה אלי הידיעה, שיכריזו עלי
כמטורפת. אני מרימה את ראשי, ורואה אותו הולך מולי, אין לי ספק
שזה הוא, הג'ינס, נעלי הספורט האופנתיים, התספורת הטרייה
והמעיל החדש והעבה, בחור גבוה, עורו אינו כהה מאוד, פניו
תמימות ומבטו בוהה. עינינו נפגשות והוא יודע שאני יודעת.



הודעת קול ישראל בפתח החדשות של השעה עשר ביום ג: בפיגוע
התאבדות בשדרות רוטשילד בתל-אביב נהרגה אזרחית ישראלית. המפגע
נכנס ללחץ מסיבה בלתי ברורה וכך נמנע אסון כבד יותר.

קטע מוויכוח בין שולחיו של השהיד הטרי, שבוע אחרי המקרה:  
- "לא פישל, הראה להם שאין רחוב בטוח ושקט, זרע בהם פחד. "  
- "שטויות! את כל ההכנות ואת החומר בזבז על כלבה יהודיה אחת,
לא פורייה ומשונה. אהבל!"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לא קיימתי
יחסים עם האישה
הזאת!"


תרנגולת


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/1/04 20:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דידי גריצהנדלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה