הלו? הלו? יש פה מישהו?
אני מחכה ליד הדלת כבר שלוש דקות. זה הרבה זמן. הדפיקות שלי
נעשות חזקות יותר ויותר לאור העובדה שאין פעמון בשום מקום.
לפתע נפתחת הדלת.
"מה רצונך?"
"לא יודעת. שלחו אותי לכאן. אמרו לי להגיד שאתם תטפלו בי."
האיש שעמד מולי היה גבוה ממני בהרבה, לפחות מטר שמונים וחמש,
שיער שחור חלק שמוט על מצחו ובעל מבט עצבני.
הוא לקח לי את היד בלי להגיד הרבה ומשך אותי פנימה. הכל היה
חשוך למען השם אני לא רואה כלום! מה זה צריך להיות המקום הזה?
לאן שלחו אותי?
"חכי כאן", הורה לי האיש והסתלק מהמקום לפני שהספקתי לענות.
פחדתי להסתובב אחורה. הבנתי לאט לאט שאני בתוך מזדרון חשוך עם
הרבה דלתות מסביב. מעניין לאן הן מובילות... פתחתי את התיק שלי
והוצאתי מתוכו את הסלולרי לבדוק אם יש לי הודעות. ואז נזכרתי
שלא בטוח שיש פה קליטה והחזרתי אותו מהר לתיק.
פתאום חזר האיש ואמר לי לבוא איתו לבדיקה. מה פתאום בדיקה,
חשבתי לעצמי. בסה"כ שיגידו לי לאן אני צריכה ללכת במקום להביא
אותי כל הזמן למקומות אפלים. אולי הייתי צריכה לוותר על כל
הרעיון. אולי לא הייתי צריכה ללחוץ על ההדק. אולי דרך בליעת
כדורים הייתי מגיעה למקום אחר, אולי אפילו שמח יותר. אבל עכשיו
כבר מאוחר מידי.

האיש הושיב אותי על הכסא וציווה עליי בעצבנות להוריד את כל
הבגדים. הרגשתי כמו בבדיקה אצל גניקולוג. כמובן שלא הסכמתי.
"בשום אופן לא. לא התכוונתי להגיע לפה בכלל, אני רק רוצה
לישון."
"אף אחד לא שואל אותך למה התכוונת. את צריכה לעשות כל מה שאני
אומר לך. את בחרת למות לפני הזמן שהיית אמורה, וזה העונש
שעכשיו תקבלי."
התחלתי לבכות. כן, זה באמת ילדותי מצידי, אבל נכנסתי ללחץ. מי
זה האיש הזה שאומר לי להתפשט וכועס עליי על משהו אישי שאני
עשיתי לעצמי. מה קורה לאלה שרוצחים אותם? הם מקבלים מיטה מלאה
בנוצות ומשרתים שמאכילים אותם ענבים כדי לפצות על הרצח?
"מה את בוכה, ילדה קטנה וטיפשה? מה חשבת, שהכל נגמר בכזאת
קלות? טעית, בכל מקרה. את תענשי על מה שעשית לעצמך. ההורים שלך
עכשיו יושבים בבית שלהם ובוכים על מותך. החברים שלך מרגישים
בחסרונך. המון אנשים במדינה שלך מצטערים עלייך ולא מבינים מדוע
עשית את מה שעשית. מדוע קטלת חיים, ועוד את של עצמך. עכשיו
תקבלי את העונש."

אני לא זוכרת מה קרה אחרי הנאום המרגש של האיש, אבל התעוררתי
בתוך מיטה עטופת נוצות. כולי הייתי מלאה פצעים וחבורות, ופצע
אחד בגודל של חור האקדח, במקום שבו יריתי בעצמי. לחדר נכנס
אותו האיש עטוף בגלימה תכולה, ועל פניו נחה ארשת של רוך.
"אני אלוהים."
"ואני הנסיכה דיאנה."
"אני רציני, אני אלוהים."
"אלוהים אוהב להפשיט את המתות החדשות שבאות אליו?"
"ההתפשטות הייתה לשם בדיקה. הכנסתי לך חומרים שישמרו את הגוף
שלך ועכשיו תוכלי להכנס לגן עדן."
"אז למה אמרת מקודם שאני אענש על הרצח של עצמי?"
מה הולך פה. אלוהים עם פיצול אישיות.
"ניסיתי לעזור לך להתחרט על מעשייך, כי רוב האנשים שנשלחים
אליי משוחחים איתי ומתחרטים שירו בעצמם. אבל אצלך ראיתי משהו
שונה, מעטות הן הפעמים שאני נתקל באנשים כמוך. כנראה שבאמת
נועדת להתאבד. נודעת למות."
"אני שמחה שאתה מסכים איתי... אפאחד לא בוכה עליי שם למטה. וגם
אם כן, זה יעבור להם בקרוב. אני נועדתי למות, פה החיים שלי."

אלוהים הציע לי לעבור לגור אצלו עד שימצא לי מקום ראוי, לאנשים
כמוני. חצי שנה בילינו באותה דירה עטופת עננים ונוצות, עד
שהתאהבנו והחלטנו להתחתן.
עכשיו אני גברת אלוהים, הצד הנשי של האלוהים. אלוהים היה
כמוני. הוא נועד למות, ועכשיו הוא מצא את האושר האמיתי שלו,
ואני את שלי.
כנראה שהסבלנות משתלמת אחרי הכל, אם אלוהים חיכה שלוש מאות אלף
שנה בקירוב למצוא את האושר, בסופו של דבר הוא הגיע אליו.
מי היה מאמין שהוא יגיע דרכי?