אני נושמת. קודם כל נושמת.
אחר כך אני לוקחת את העט שלי וכותבת. סופרת נשימות וכשנמאס
כותבת על אחרים. אני הולכת, נהנית מכל צעד. מקדישה מחשבה לחיים
שסביבי. לרוח שעוטפת את כולנו ורק מעט מאיתנו מקדישים לה תשומת
לב. מלטפת את הרוח בדימיון, מחייכת אליה חיוך של "אני איתך.
אני נושמת עם היקום". עושה הכל באיטיות כאילו הייתי בתו של
לורד במאה החמש עשרה, כותבת ביומנה עם נוצה וכסת דיו, מפזמת
בלחש את מנגינות ליבה ומביטה בערגה אל מעבר לחלון, בתקווה
שמישהו יחפש אותה, מישהו כמו בחלומות. אני חיה כל רגע, קשובה
לעצמי, לסביבה, רגישה לאותות מאנשים שאני אוהבת.

כואב לי כשכואב לך, יקירה.
אני במלחמה עכשיו.

נותרו לי מס' ימים.
ואת הולכת. אם את לא רוצה אותי בכלל, החלטת שאני לא בשבילך
ודי, הייתי רוצה לדעת את זה. (אני לא יודעת למה אני אומרת את
זה, למה אני נותנת למחשבות כאלה לזרום החוצה, מקומן בפנים, אני
לא טיפוס שסוגר דלתות מעולם לא הייתי אבל המילים והכאב לא
נותנים לי מנוח, האצבעות שלי מקלידות מעצמן, אני אוהבת אותך
ורוצה אותך כל כך, לא מבינה את המילים שלך פעם ככה ופעם אחרת
אני לא יודעת למה להאמין. אני יודעת מה אני רוצה אני רוצה אותך
בזה אין לי ספק אבל את נסגרת לא רוצה אותי יותר הולכת נפרדת
יותר מידי פעמים פותחת לי דלת סוגרת אותה אבל יש חריץ קטנטן,
נדחקת לאחור פתאום כל הביטחון הולך לא יודעת אם מותר לי להיכנס
לפתוח את הדלת הזו עוד קצת רק עוד קצת, או שזו לא הטריטוריה
שלי יותר אין לי מקום אצלך. אני לא יודעת).

אני רוצה אותך

אני רוצה אותי

עוד מס' ימים אני ואת נתחבר.

את לא נותנת לי זמן, אולי הזמן שלך נגמר. אני לא יכולה לפרוש
לפני שהתקופה שהצבתי לי נגמרה.

אגוז.